זה לא עוד פוסט אופטימי, זה פוסט עם הרבה תחושות של בלבול
תמיד הייתי בילדותי במשקל די תקין , התחלתי לעשות ספורט מגיל 14 וחצי, אמא שלי לקחה אותי בידיים וחינכה אותי לאכול בריא ולהתאמן בצורה סדירה, לאט לאט התמכרתי לזה יותר ויותר, הייתי מתאמנת שעה עד שעתיים ביום ונותנת את כל כולי, עד היום שאני מבצעת הליכות וריצות אימוניים ביתיים בגלל שגרת הקורונה..
תמיד היה לי אפ ודאון במשקל מאז שאני זוכרת את עצמי, המשקל הכי גבוהה שהייתי היה 70
וגם אז בגלל הגובהה שלי זה לא היה תופס את העין, תמיד התהלבו מהיופי החיצוני שלי, תמיד הייתי מושכת בלי גם לשים לב לכך, הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו מסתכלים בצורה מהופנטת, גם היום שאני הולכת להליכות בחוץ אנשים מסתכלים ולפעמים עוצרים אותי ושואלים אם היופי שלי הוא מהארץ או מחו''ל, זה מחמיא זה עושה טוב, אבל מבפנים אני מתמודדת עם מחלה שלא נתתי בחיים מקום לדבר עלייה, או לעלות אותה לנושא- בגלל שהעדפתי שכל הבוץ אשאר מתחת לשטיח,לפחות הבוץ שלי.
בשנה האחרונה ,חלקכם קוראים אותי ויודעים שעברתי משבר די גדול לפני שנה ששינה אותי מקצה הכי קיצוני לקצה הכי מאוזן שאני יכולה להיות, שמחה ומאושרת והכי חשוב מנסה לאהוב את עצמי, מנסה להיות שלמה עם עצמי,והכי חשוב לאהוב את עצמי כמו שכתוב מעל הפוסט בבלוג הזה,המשבר הנוכחי
שלימד אותי וכישל אותי איך לראות דברים בצורה יותר נכונה.
בצורה בריאה וממושכת, להיפטר מהרגלים ישנים של ''הרס עצמי'', ולבנות את עצמי בצורה מאוזנת ובריאה יותר.
בתקופת המשבר שלי הגעתי למשקל 40.
לא הייתי אוכלת, לא ראיתי צורך באוכל כמו בצורך שלי למצוא חן באנשים שמסביבי,
להאכיל אותם ריגשית, לבוא לקראתם ולא ידעתי שאני נכנסת למצב של מצוקה ריגשית וגופנית את עצמי תמיד הייתי מאכילה אחרונה, הייתי שותקת לא מדברת.
לא מראה חולשות של בכי, כדי שזרקור הבמה לא יבוא לקראתי.
הייתי בוכה בחושך, בלילות שאף אחד לא יודע וגם אף אחד לא שומע את זעקתי.
היום אני יכולה לומר שזה כישל אותי עוד יותר מכל דבר שעברתי.
חיזק, בצורות וגוון שלא חשבתי שאני אגיע אליהם כיום, היום אני יודעת ובטוחה שאני לא אגיע להתקף נוסף,
אני יודעת שיש לי את הקמצוץ האנשים האלה שאיתי תמיד, באש ובמים.
להכיל את כל הדמויות שמתהלכות בתוכי, שצועקת לעזרה גם בלי שאני אשים לב לכך.
אני יודעת שאני חזקה היום, אני יודעת שהשד הזה שבתוך הנשמה שלי עבר,
ואם הוא יחזור אני אדע איך להתמודד בצורה מכושלת.
הנורמה רגילה להפרעות אכילה בגלל המודל של היופי,
אני רגילה להפרעת האכילה הזאת, תמיד הייתי מודעת אלייה, חיצונית ופנימית.
אני עדיין בתהליך מאוד גדול לפניי אבל חצי ממנו כבר מאחוריי
וכיום הגוף שלי במצב מאוזן יחד עם כך נפשית.
המחלה לא עברה ממני, אבל אולי בהמשך היא תעבור.
