Love yourself❤

תמונת מצב

את גודלת על סיפורי אגדות,ואז שאת כבר בגיל הטיפש עשרה את עושה את הסדר לפי מה שגדלת עליו,

בתוך תוכך את יודעת שזה נכון, לא הכינו אותך שהלב שלך ישבר כמה פעמים לפחות ,ואת תבכי על כל גבר אלפי דמעות מיותרות

לא אמרו לך, שהחיים ממש דומים למשחקי הבובות, כן האלה על הידיים שאביך או אימך שצועק או צועקת בבובה אחת '' אני אטרוף אותך'' ובולע את היד השנייה בתאווה

ככה זה החיים, סוג של סגירת מעגלים וסגירת פינות, חיוך פה חיוך שם. ואז את מגלה, שבעצם כל מה שגדלת עליו, זה הכנה.

כל אלפי הדמעות שבכית על גברים משונים שהיו בחייך, היה רק כדי לעשות אותך יותר חזקה מפעם לפעם, על דקירות קטנות כאלה בלב, בשביל לפצח אלפי שאלות שעם הזמן נראות לך כבר רטוריות, משועממות, אף אחד לא הכין אותך לסיפור אגדות שאת נסיכה, שמחכה לנסיך שיציל אותך ויקח אותך לחיים מאושרים ומשעממים.

החיים שלי היו באלפי כיוונים אפשריים, באלפי דרכי כאוס ובאלפי דרכי אהבה ססגוניים, תזכרי שאת בוכה על דבר שולי וקטן את תצחקי על עצמך שבכית עליו בשלב מאוחר יותר.

את תתבגרי, תפתחי בתשובות חדשות שגם הן בסופו של דבר כל כך רטוריות ומפגרות. 

בכי הוא דבר אנושי, לצחוק על זה, זה כבר גדולה.

שאת מבינה את הבסיס לחיים, את מבינה כמה את יכולה להיות גדולה מהחיים, זה יכול להתחיל שאת לכלוכית או סנדרלה או שלגיה.

ובסוף של דבר, את מנקה את הבוץ מהבירכיים וממשיכה בשלך, באלפי אהבות וכיוונים ואורות מהמהבים כמו תאונה שהצליחה לצאת בלי פגע, ושאת מרגישה את הכאב את צוחקת עליו.

את יודעת שאת חזקה יותר מכל גבר שינסה ''לרמוס'' את הלב שלך, את יודעת שבתוך תוכך את שואלת שאלות רטוריות שהתשובה שלכם כבר מולך ממזמן.

רק תזכרי שבסוף, את תצליחי  להבין שכל חלקי הפאזל כבר ממזמן שם, ממזמן כל התשובות אצלך בידיים בעשר אצבעות.

 

את יודעת שאת חזקה, והכל זה רק הכנה הרבה יותר גדולה ומחושבת שעם הזמן כל סיפוריך יהיו כאות גדולה שתצלצל לך באוזניים , שאת יודעת שאת יכולה את מסוגלת 

את לא צריכה לפרסם את חלקי הפאזל , אלא רק לעצמך ושהוא מורכב בסופו של דבר את צוחקת, את מתבגרת, את מבינה.

שהכל היה הכנה למשהו הרבה יותר גדול,סוער שמחכה לך בסוף הדרך.

רק אל תשכחי, שאת יכולה.

 

 

זה מתחיל כמו רולטה רוסית, את עושה מהלכים ונתקעת באותו נקודה ואם את לא מבינה שהדרך שלך זה לשנות משו בעצמך

את נתקעת , את בין דממה לדממה, בין מחשבה למחשבה נחרצת במוחך שאת חייבת להשתנות.

להבין את הטעויות,להתבגר, לא לוותר.  

שאת מבינה שאת צריכה להשתנות בשביל האמת הנחרצת שלך, את מגלה פתאום את העולם של המבוגרים.

למרות שאת לא מתפשרת על מהלכים מלוכלכים, את בשלך צומחת ,מבינה,משקיעה,נותנת מעצמך לעצמך.

את מקבלת אנשים אחרים כמו מתנה, דמויות שונות מתהלכות בסרט שלך, ההוויה שלך למדה להיות אמיתית

ולא להיות תחת מסכה תמידית שהכל בסדר, זה בסדר לשחרר ולפרוק הלאה, זה בסדר לחסום בשביל להרחיק מהלב שלך.

זה יותר מבסדר להתבגר וללמוד מהטעיות שעשיתי בעבר, אחרת הן יחזרו שוב ושוב וכך חלילה ואני לא רוצה.

אני לא רוצה להיות מאוהבת עד הראש, ולאבד את עצמי בשביל גבר שלא יורק לכיוון שלי.

אני לא רוצה להיות אובססיבית ולאבד את הראש שלי, שעד עכשיו עבדתי אין סוף כדי להוציא ממני את גחמת האובססיה,והצלחתי.

אני לא רוצה לחזור אחורה, לא רוצה.

 

אני מעדיפה מס חברים שספורים על האצבעות שלי,מאשר חברים מזויפים כמו פעם. 

ששכחו ממני שהייתי במשבר, אין לי רצון לבזבז אנרגיה מיותרת אין לי זמן לזה.

זמן, אני כותבת זמן וצוחקת את הזמן אין להחזיר לאחור, לא אני לא מתחרטת, אני לא לוחמת אני חיה וחזקה ופועמת יותר מתמיד.

היום אני מאוד מחושבת, חושבת על הנפש שלי, על האנשים שממלאים אותה עד שהיא טיפה  נוזלת מטוב לב, אני לא רוצה לפתוח דלתות חסומות.

לא רוצה לפתוח גבולות אדומים, אין לי כח בליפייף את המציאות, אני מעדיפה את האמת.

מאשר אלפי דרכי רשע, אני בוחרת בטוב תמיד

עדיף שכך פשוט לשכוח מהזיכרונות , להתגבר על המכשולים ולראות לעתיד טוב יותר.

ולא לוותר,אפילו לא למצמץ לאיזור הזה,כי אני חזקה,אני יודעת את זה.

 

אני נכנסת מתחת לשמיכה ונעלמת לי לתוך גל של מחשבות

זה לא כמו פעם , שיהיה לי דלת למחשבות שליליות.

היא נעולה עם אלפי סורגים ומנעולים, ויש מחשבות לפעמים.

הכל שקט בפנים, הכל רוגע ושליו יותר מתמיד, אני פשוט לא חושבת על כלום.

לפעמים יש דברים חיצוניים שמטרידים אותי, אבל אני עובדת עליהם כדי שהם לא יהיו שם

הנפש שלי שקטה מתמיד, אין מחשבות זרות בראש על רעיונות בלי פרופרוציות.

אין מחשבות טורדניות של שליליות יתרה, אין את זה יותר.

ואני יודעת שעם הזמן ההחלמה שלי שקטה יותר מתמיד, ובריאה יותר מתמיד.

לאט לאט המשקל שעליתי יורד לו, אבל זה לא כמו שהיה פעם 

האובססיביות נעלמה ממני,פשוט ככה בבוף.

כל השאיפות השליליות שהיו לי כאילו לא שם יותר,והם באמת לא שם.

לפעמים אני מדמיינת רגעים של מפגשים , וכל דמיון כזה רק מסתיים באופטימיות יותר.

אין רוע בלב שלי יותר, הוא הלך לחפש לב אחר.

אין את המשיכה למקומות מסוכנים יותר, זה נעלם ממני.

והטיפול בנפשי מביאה פירות ללא סוף, פירות טעימים כאלה של חורף.

אבל אני בתהליך,והתהליך הזה נהיה טוב מרגע לרגע.

אני פורחת אבל יחד עם זה, לא בורחת יותר.

מסתכלת לאמת בעיניים , גם לפעמים שהיא קשה אבל אני מתמודדת.

עוד מעט אני סוגרת ירידה משמעותית מהכדורים שהתחלתי לפני 8 חודשים,

ואני מתחילה מינון נמוך בהרבה, המשקל העודף יורד

ואני חוזרת לעצמי, אפילו בגירסא יותר טובה, בוגרת יותר,מאוזנת יותר.

שמחה יותר, אני מתגעגעת להרגיש אהבה עצמית, אבל אני בדרך לשם

אני לאט לאט מקבלת את עצמי, ונהיית בנאדם אופטימי כמו שהייתי.

פשוט פחות לוקחת ללב, פחות לוקחת לריאות רעל שמסביבי

פחות חושבת באופן שלילי, פחות קוראת דברי נאצה. 

אני נהיית חיובית יותר, ומחבקת את עצמי גם שלפעמים קשה לי מול המראה.

אבל אני בתהליך, ובתהליך הזה אני מציבה לעצמי אתגרים כל יום.

לא ליפול אחורה, לא ליפול קדימה מידי.

שלב אחרי שלב, בשקט וברוגע ואיזון נפשי וגופני.

כי אין אני מי לי?

 

 

אני זוכרת ימים שהייתי על המרפסת מסתכלת באור השמש של ימי הקיץ, 

וזוכרת ימים גשומים שאני יושבת עירומה מכוסה בשמיכת החדר מול המרפסת שהטיפטופי הגשם מתחזקים,

אני אוהבת גשם, הקול שלו מרגיע אותי ושוטף את כל האנרגיה השלילית שמסביבי.

אני אוהבת את כוסות התה עם הקינמון והדבש, זה פשוט נותן לי תחושה של חום.

לאט לאט אני יורדת במינוני התרופה הקבועה שאני לוקחת, אני חוזרת להרגיש לאט לאט הכל יותר.

המחשבות הטובות חזרו אליי, כל כך הרבה שיעורי לקחים בשנה האחרונה, 

למי לתת מעצמי, ולמי לא. הקשבה לאינטואיציה הפנימית שלך.

זה מקדם אותי כמה צעדים קדימה, זה נותן לי שקט ושלווה שאני מקשיבה לה סוף-סוף.

שגם אם טעיתי תמיד אני יכולה ללמוד ולהמשיך קדימה, לא לבכות כי כל דמעה מיותרת שבוכים מעצב,

ושבוכים אחרי שמחזיקים בבטן כל כך הרבה- ההרגשה היא עייפות,וסיפוק.

התהליך שעברתי הוא לא פשוט, שיניתי את עצמי את הלבידו, ונבוכי הנפש הכי פנימיים שלי להבין את עצמי.

מי זאת בעצם הדמות שאני מסתכלת במראה כל בוקר? מה אני יכולה להביא לעצמי, מה אני יכולה להביא לאחרים.

ללמוד מטעיות ועוד טעיות, שאחריהם אני מרכיבה את הפאזל יותר נכון, יותר מסודר.

מאתגרת את עצמי בכל פעם במשהו חדש, ללמוד את עצמי, ומה שעושה לי טוב.

וככה הגשם שוטף את כל המחשבות, ולוקח אותי לרגיעה מנצחת.

אחריי הועדה , סופי הסתכלה על אמא שלה במבט כעוס, ודמעות התבצבצו על פנייה.

רוב היום היא הייתה מציירת בחדרה ציורי סקיצות כדי להעביר את הזמן במחלקה הסגורה, שהיא השתחררה למחלקה הפתוחה

היא חשה הקלה יותר. אחד הפסיכיאטרים רצה שהיא תרצה באנגלית לסטודנטים ללימודי פסיכיאטריה, אותו מרצה בחן אותה לחלוטין לפני אותו הרצאה ואנשים הפנו אלייה כל מיני שאלות על המקרה שחוותה, אחד הסטודנטיות שאלה את סופי האם היא זוכרת במדיוק מה קרה בתהליך הפסיכוזה שחוותה, היא ציינה את הכל במדויק ואמרה שכן.

היא אומרת לאותו הסטודנטית : '' הייתי כלואה בתוך כלוב מבחינת הנשמה שלי, ידעתי שאני עושה דברים מטופשים אבל לא עצרתי את עצמי, לא הצלחתי.''

אחרי אותה הרצאה, כולם מחאו לה כפיים. ואחת הסטודנטיות פנתה אלייה ואמרה לה '' את גיבורה, תודה לך על ההרצאה הבלתי נשכחת.'

באותו רגע סופי חייכה, חיוך שבא מבפנים המקום והוויה שלה באותו רגע ניצחו את כל המחשבות המתרוצצות במוחה, וזה נתן לה רגע של סיפוק.

באותו ערב מאוחר יותר, היא ישבה לעשן סיגריה במרפסת של המחלקה הפתוחה ובאה חברה מאותו חדר ששוהה איתה , ושאלה אותה '' את מאמינה ברוחניות?''

השאלה הזאת תמיד תעתעה בסופי, האם יש רוחניות באמת בתוך תוכנו, בנשמה של כל אחת מאיתנו, סופי נזכרה במס' אירועים שחוותה בעברה שהנושא רוחניות עלה, היא נכנסה למעגל המחשבות שלה, ותמיד שאלה את אותו שאלה את עצמה ,שהיא ענתה לאותו חברה. 

היא אמרה שרוחניות היא גלגל מיסתורין ללא סוף, אי אפשר לדעת מה הולך פנימה מבחינתה מכל רמה ורמה שבתוכנו, ואיך היא משפיעה עלינו כבני אדם.

הגיע היום המיוחל אחרי חצי שנה,וסופי השתחררה לביתה. אחרי מס' רגעים של שקט באותו חדר שהיה שייך לה סופי נשארה עם זכרונות כאובים ולא נעימים כל כך מהחדר, וכדי להתגבר על כך היא ישבה על הריצפה והעלתה זיכרונות באחד הימים, וכמה וכמה ימים שישבה באותו נקודה כדי להיזכר, לראות את הטריגרים להשלים איתם ולשחרר אותם.

ככל שהיא נזכרה ביותר דברים מהעבר, היא חוותה התגברות איטית על הדברים, היא לא שיתפה אף אחד במה שהיא חוותה, אחד הסיפורים שהיא נזכרה שהייתה לה בת זוג מבוגרת ממנה, והיא הייתה מערכת מזוכיסטית במילתה. היא זוכרת שישבה ליד המחשב בביתה ורצתה להפתיע אותה במתנת טלפון חדש שהתייעצה עם אחת החברות שלה, מה שסופי לא ידעה זה שלבת זוג שלה יש מפתח לדירה של אימה שהייתה מתגוררת שם באותה תקופה, היא נכנסה בסערה בדיוק שהיא הייתה בשיחה עם אחת החברות שלה.

והעיפה את סופי מהכיסא בכוחניות ואגרסיביות, והעיפה לה את המחשב על הריצפה. באותו האירוע סופי נכנסה לשוק מאותו בחורה, והשתתקה.

לאותו בת זוג שהייתה חיה עם סופי בבית אימה, היה בעיית אלכוהול. זה התחיל בסופי השבוע ולאט לאט נכנס לכל שגרת השבוע של ''כוס וודקה בבוקר'' וככה זה התגלגל לעוד ועוד. עם הזמן, סופי התייעצה בחשאי עם אחת החברות הכי טובות שלה שהבת זוג שלה הייתה מכה אותה כשהיא שתתה יותר מידי,גרמה לה להתרחק מהחברות הכי טובות שלה, מבנים ובכלל מהמשפחה הקרובה. 

סופי נזכרת באותן רגעים שהייתה חותכת את עצמה, וצוחקת.

מסתכלת על קעקועים העוטרים את גופה ומסתכלת בבהייה ממושכת על הצלקות שרק היא יודעת היכן הן נמצאות,האמנם מטושטשות מקעקועים ככה שלא רואים אותם.

היא מעבירה את היד שלה ומלטפת את הסימנים ונזכרת במה שהיא אמרה לאותה בת זוג שהייתה איתה כאילו פלשבק של זיכרון רעוע עלה באותו רגע. 

המשפט המוחץ של סופי : ''איך את יכולה לאהוב אותי  ולהרביץ לי באותו זמן? האם אני שק החבטות שלך? מה אני לא עושה מספיק טוב? התיישבתי על הריצפה עם השלולית דם שאת בוהה מעלי באדישות וקוראת לי מטומטמת,ופשוט הלכת.ככה בלי אכפתיות''

סופי נזכרה באירוע הזה, והתבצבצה לה דמעה שאט אט יורדת מטה, עם האירועים הנוספים שהיו סופי נזכרת בעוד אירוע משמעותי שקרה לה עם אותו בחורה מן פלשבק לאחור.

זה היה בליל סתוי, אותה בחורה גרה ברמת אביב שהייתי אצלה. סופי כותבת לעצמה באותו רגעים נזכרת באותו פלשבק לאחור,

ישנתי אצלה באותה לילה סופי כותבת עם דמעות מבצבצות, הייתי אחרי אישפוז בבית החולים מהרעלת דם שחטפתי שם, שיצאתי מהבית חולים הבת זוג שלי קראה לי לעשות סיבוב עם חבר וחברה ולשבת איתם לשתות ,אני לא הייתי שותה. 

הייתי צופה בהם עם הבקבוק וודקה ביד,הבירות,האקסלים, הריח של הוודקה מהפה שלה עשה לי חלחלה באותו יום היא הצהירה בהצהרות לאחת החברות שלה ''אם אני ארצה שסופי תבצע את השיער לשחור,היא תצבע את השיער לשחור.''

סופי השתתקה, ואמרה בקול בפעם הראשונה להתגדותה '' מה פתאום, אני אוהבת את הצבע של השיער שלי,ואני לא אצבע כי את אמרת לי.''

באותו רגע היא תפסה את סופי מהשיער והפילה אותה על הריצפה בצעקות ואיומים שהיא תפגע בה יותר, היא זרקה עלייה את התיק שלה ואמרה לה ללכת להזדיין.''

סופי רצה בבכי כמה שיותר רחוק מאותו בחורה ובתוך התיק של סופי היה מרחב רחב של משככי כאבים בכל הצורות והצבעים מאדוויל עד לאופטלגין,מנירוסין עד לנורופן ובחזרה. 

סופי הלכה מספיק רחוק מאותו חבורת החברים של הבת זוג שלה,פתחה את התיק ובלעה כמה שיותר כדורים, כתבה מכתב בפתקים בטלפון שלה , וחיכתה עם הזמם שחיכתה במקום שהיא לא מכירה, הכדורים התחילו להשפיע והכל מסביבה נהיה מסוחרר ומעורפל שהיא שומעת את אחד החברים של הבת זוג קורא לה ''סופי סופי איפה אתל סופי? תצאי אני יחזיר אותך הביתה.'' את אותו ידיד סופי אהבה כי הוא הגביל את הבת זוג להרבצות שלה, ואמר לה שככה לא מתנהגים, שאם היא אוהבת אות סופי שתתנהג בהתאם ובכבוד, ותומולו היא פחדה להרביץ לה. 

סופי עם הזמן שעובר נהייתה מעורפלת ומעורפלת, היא יצאה מהמחבוא וראתה אותה ואת אותו חבר, אמרה להם את מעשייה והיא קראה לה מטומטמת איך אני יאמר לאמא שלך שלקחת כמעט 50 כדורים של משככי כאבים, סופי הקיאה ואמרה לאותו בת זוג '' אל תאמרי לה כלום אני ישרוד''.

באותו לילה, הלב של סופי היה קצוב כל דפיקה ופעימה של ליבה הייתה מבודדת יותר ויותר.. הנשימות התחילו להכביד עלייה, והייתה קרובה למוות יותר מתמיד. 

המחשבות של סופי הציפו את הלילה הזה, האם היא תשרוד עד לבוקר, או שהיא תמצא את עצמה מחוץ לגוף שלה בלי נשימה ודפיקת לב בודדת למחרת בבוקר, ובאותה רגע הבת זוג שלה נבהלה. וטיפלה בה , אבל סופי ידעה שהיא מטפלת בה ללא אכפתיות טיפול חסר רגש, או תחושות.''

 

לא באמת היה אכפת לה מסופי, וסופי ידעה את זה.וכאב לה יותר נפשית מהשאר הדפיקות הלב האיטיות, היא עמדה לוותר כבר באותו לילה, אבל למחרת בבוקר עדיין נשמה נשימות ודפיקות לב לא סדירות, אחרי אותו לילה היא הרגישה חולי וחולשה בכל הגוף.

סופי אומרת לעצמה '' 6 שנים, שהייתי איתה ששרדתי אותה,שהייתי מוכת נפש וגוף.'' 

שם סופי הבינה כמה היא חזקה, כמה היא יכולה להמשיך לסבול אבל להיות חזקה ולשרוד את זה, היו רגעים שהיא האשימה את עצמה אבל אחת החברות הכי טובות שלה לא וויתרה לה ועודדה אותה, חיבקה אותה לקבל טיפול בכדי שתוכל לעזוב את אותה הבחורה המתעללת.''

כל לילה סופי בכתה, ונכנסה לתוך עצמה עד שהיא התגברה על הטריגרים האלה שבנו את נשמתה, אבל לא נתנה לזה להגדיר אותה.

 

בטיפול פסיכולוגי הראשון לחייה, היא ישבה מול פסיכולוגית זקנה.

וכשהיא שאלה אותה שאלות להבין את הנפש שלה, היא החזיקה את כל מה שקרה לה בבטן.

בהתחלה היה לו יותר ומעל קשה לסמוך על אנשים מבחוץ מכיוון שהייתה עדיין בת 17 לפני גיל שהיא חוקית,והיא אחראית לעצמה 

ולכן פחדה לפצות את פיה לשתף את מה שנעשה, סופי נזכרת בזה ככל שהיא נזכרת היא נזכרת ברגע שאותו בחורה יצאה לה מהחיים

ונושמת לתוך הסיגריה ומוציאה את העשן , אני זוכרת כמה מכות הייתי אוכלת ממנה עד שיום אחד היא התסגרה באמבטיה לקחה סכין מהמטבח של אימי, ואח שלי הקטן דפק על הדלת ודפק ודפק וזה לא עזר, שהיא פתחה את הדלת הסתכלתי עליה אם היא עשתה משו לעצמה, הסתכלתי על התסרוקת שהיא עשתה לעצמה עם הסכין, והייתי בהלם.

 

באותו רגע, ידעתי שהיא איבדה את זה, ידעתי שאני בסכנה. 

פחדתי סופי מוסיפה, על הרגשות על תחושות על הוויה באותו מצב, ובאותו לילה אותו בת זוג זרקה עלייה את הטלפון שלה על הפנים למחרת, סופי אחרי 6 שנים 

פתחה את הפה וסילקה אותה מחייה,

לקח לה המון זמן לבצע את מה שעוד לפני 3 שנים אמרו לה לבצע לעשות, לדאוג, לספר ולשתף אך היא לא שיתפה.

היא אמרה לה באותו בוקר : '' אני רוצה שניפרד'' היא רעדה מפחד, ואותו אחת ברחה מהבית של אימה,

ואיימה באובדנות אם תעזוב אותה,באותה רגע סופי נזכרה בכל מה שהיא עברה איתה,ונהייתה אדישה למצב היא התקשרה לאחות של הבת זוג שלה, ואמרה שהיא ברחה

אני זוכרת שאבא שלי צלצל אליי סופי מוסיפה שמצאו אותה שתויה מתחבאת בעבודה שלה , סופי שמחה שמצאו אותה שתקבל את הטיפול שהיא צריכה .

אבל הנפש של סופי  נפגעה גם היא, 

אחרי 6 שנים של קשר כזה, סופי נכנסה לפסיכולוגית בפעם הראשונה, ופשוט בכתה ושתקה.

 

המשך יבוא..

 

 

 

הסיפור שהוא מתחיל שחור אחר כך הופך ללבן ואז לאפור מאפור לכל צבעי הקשת האפשריים

סיפור כזה שאתה קורא, אתה נסער שהיא נסערת, אתה בוכה שהיא בוכה , אתה שמח שהיא שמחה, אתה עצוב שהיא עצובה, אתה סקרן שהיא סקרנית. 

סיפור כזה לא שמעתם בחיים, על נערה מבית שהוריה גרושים ומתחילה את החקר למיניות בגיל צעיר.

 

החיים שלה החלו כמסע אחד שלם, שנתן אין ספור אפשריות לאנשים להרים את עצמם אחרי משבר קשה שהם עברו, נתן להם כח לגלות את הרצון להמשיך לחיות בחיים האלה לעומת כל הסיכויים האפשריים, פעם אחת היא אמרה לי ''שאני על הבמה אני רוקדת לעצמי ועוצמת את העיניים.'' מצוטט מעקבים של חשפנית פוסט פירסמתי.

מפה לשם היא חוותה אונס במשפחה בגיל צעיר מאחיה הגדול, שהשינאה כל כך בערה בה כל פעם שהיא הסתכלה על התמונות המשפחתיות, ועברה צד לבנות לתקופה ארוכה כדרך להשכיח את העבר שקרה לה, רוב המשפחה שלה תמיד הטילה בה ספק, בתקופת ההתבגרות שלה היא התחילה מסע עם עצמה שהוא החל בחול לראשונה בחייה היא ניסתה עם גברים, אחרי תקופה היא הבינה שהיא נמשכת לשתי הצדדים, המסע שלה באמת התחיל שהיא חזרה לארץ,

היא התחילה להשתקע בשתי עבודות, ולהעסיק את החיי יומיום שלה, עד שאותה חברה קראה לה לבוא למסיבת חברות אצלה בדירה,ומשם התגלגלה לעבוד כדילרית של סמים קלים, עברו ימים ולילות עד שהיא לא ישנה, והחלה להרגיש טיפטיפה מוזר, החלה לדמיין דברים ולהזות שד שחי בה. 

הסתכלה על עצמה במראה והריחות התחילו לזרום לאפה, החלה לדמיין תחושת נפילה ודימום מהפנים, שהיא לא עשתה דבר אחר מאשר סמים קלים

היא התחילה לטייל ברחובות מוקדם יותר לפנות בוקר וללכת לים כדי להתנקות מההרגשה של הדחף לטירוף אך הטירוף בפעם הראשונה הביס אותה, היא השתוללה ברחבי תל אביב עד שהגיעו כמה ניידות כדי לנסות להרגיע אותה, הם לא תפסו אותה ובאותו יום היא עצרה במקום מסוים נכנסה למספרה ליד הים ועצמה עיניים, לפתע היא הרגישה חיבוק חם לב, וליטוף על הלחי ואמירה ''אל תדאגי את תיהיי בסדר.'' 

באותו רגע, היא עצמה את העיניים חזק וחשבה שדמיינה את זה. 

אבל בעל המספרה לא ידע מה לעשות וחייג לאמבולנס ואותה נערה שמעה את המשפט הזה שוב ושוב '' דחפו לה משו,בואו מהר דחפו לה משו.''

הגיע אמבולנס וניידת משטרה, השוטר עצר הכל ולקח את הנערה כדי להבין פרטים נוספים, אבל היא לא הייתה יכולה לדבר מהרעד וכאבי שרירים אותו שוטר דחף לה מים שתשתה ולא תפסיק עד שהעלו אותה לאמבולנס, הנסיעה באמבולנס הייתה קשה, לרגע היא בוכה,ולרגע היא צוחקת, ולרגע אחד בכלל עצבנית. 

היא דמיינה את צוות האמבולנס בתור חברים של אחיה, והיא ניסתה להירגע בעצמה. 

משם הובילו אותה לאיכילוב, היא צחקקה בכניסה. 

שאחד האחים ראה אותה ואת המצב שהיא נמצאת הוא קרא לפסיכיאטרית המחלקה, אבל בטעות אותו בנאדם לא ידע שיש לה שינאה לאותו מקצוע בדיוק.

 

היא נכנסה בעמידה קשוחה לעבר אותו נערה, ואמרה את שם המקצוע שלה בגאווה ושאלה האם אפשר לבדוק אותה את אביה וחברתו, אמא שלה הגיעה מאוחר מידי.

בשלב שכבר אותו חברה של אביה חתמה בתור אפוטרופס במקום אימה,שהיא מסכימה לתנאי אישפוז פסיכיאטרי. 

ואת אותה נערה הובילו למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מרוב התרופה שהייתה חזקה היא הורדמה ליומיים שלמים, שהיא התעוררה היא מצאה את עצמה בחדר ירוק עם אינפוזיה, ובלי הוריה. באו לעמוד מולה 3 אנשים שמתוכם 2 פסיכיאטרים .

 

שאלו אותה שאלות, ומרוב הבילבול שהייתה היא ענתה להם בתשובות סותרות משו שם לא היה נראה לה תקין.

הפסיכיאטר הראשון היה אדם שניראה גבוה קומה, וקול ציפציף של גיי ממצעדי הגאווה של תל אביב, השני היה קירח בעל עיניים כחולות ושאפתן בקולו.

שהם התייעצו בינהם מה לעשות עם הילדה, הילדה הייתה עדיין מנומנמת וכך קבעו בינהם להשאיר אותה באישפוז סגור לכמה ימים,

הנערה נבהלה וניסתה לקום על רגלייה אך נפלה ובמהרה באו האחיות לעזור לה לקום ולהשכיב אותה בחזרה למיטה לשינה. 

ביום השישי לאישפוזה יצאה מחדרה לכיוון הגינה הקטנה שהייתה בתוך המחלקה, וביקשה סיגריה מאחת האחיות. 

אחות בשם סוזי, הייתה נראת היפית לגמריי. כמו האלה בשנות ה70 וחיוך מסטול יותר מזה לא היה אמרה לעצמה בראש אותה נערה, 

סוזי אהבה לעשן סיגריות מגולגלות ,ולהסתכל על המטופלות כאל ילדות שלה. הנערה הסתכלה לכיוון אחת הסיגריות של סוזי, ושאלה אותה בנימוס האם היא יכולה אחת

היא הביאה לה סיגריה והתיישבה לידה, שאר האחיות היו נראות רוסיות כועסות, ולכן סוזי הייתה נראת הכי פחות מאיימת במראה שלה ובצורת הביטוי שלה,

מסתבר שסוזי הייתה הפסיכולוגית המטפלת בבנות, בצורה יותר נעימה לעין מאשר כותונת משוגעים וזריקה בטוסיק.

הנערה הייתה קצת נסערת משאר האחיות, וכך התחילה השיחה בינהם עם רעשי הרקע של המטופלות האחרות, '' אז מה שמך שאלה סוזי'' 

''ישלי הרבה שמות אמרה הנערה'' וצחקקה, סוזי הסתכלה עלייה קצת בבהלה מסוימת, אבל עדיין המשיכה את השיחה.

 

סוזי נאנחה ושאלה שאלה יותר מורכבת '' אז מה את עושה במחלקה בזמנך הפנוי?'' 

הנערה אמרה לה '' מטיילת בין ארבע קירות,ומחכה לצאת מכאן.'' 

סוזי חייכה חצי חיוך וענתה לנערה : '' יהיה בסדר, נתחיל טיפול ואני בטוחה שאת תצאי מכאן בקרוב.''

הנערה נכנסה למן תסביך אישי עם מס מהבנות מהמחלקה, הנוף היה נראה לה כאילו שמו אותה במחלקה שהיא לא שייכת אליה, אחת מהבנות הסתובבה עם חתך גדול על הצוואר ופאה או צעיף על השיער מסתבר שהייתה דתיה.

הנערה גיחכה מעט והמשיכה להסתכל על המטופלות באמצע שיעור ספורט שגם בו היא צחקקה ואמרה לעצמה '' ספורט של זקנים לא זזים מהכיסא ,ועושים תנועות מפגרות עם הרגליים.'' 

אחת הבנות ראתה אותה מגחכת, שהיא נראת מפחידה להחריד שיניים בולטות ועיניים מסוממות וירוקות, לא בקטע מזמין במיוחד.

במבט כעוס, שאלה את הנערה למה היא מצחקקת, היא פשוט אמרה ''שזה נראה לה מטומטם.''

 

אותו בחורה קפצה לכיוונה והביאה לה סטירת לחי חזקה, הנערה הייתה בשוק למס רגעים והמשיכה לצחקק עם דמעות מבצבצות ואמרה בראשה 

''הלוואי שהייתי יוצאת מפה כבר.''

לקראת הערב, אמא של הנערה הגיעה מאוכזבת מאביה וחברתו שלקחו יוזמה בלי לשתף אותה,שביתה היחידה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית.

היה ריב גדול באותו ערב, ריב שאפילו האחיות הסתכלו לכיוון אותה חברה של אבא של הנערה, הנערה הצדיקה את אימה, והסתכלה בבוז לכיוון אביה.

באותו רגע, אמרו לחברה של אבא שלה לצאת מהמחלקה כדי לא לגרום להתלהמיות נוספות שיכולות לקרות, כי האשימו את הכדורים שהנערה לוקחות שיכול לבוא כעס נוסף.

הוא בא אבל מבפנים יותר, שאמא שלה הסתכלה לעבר המטופלות היא נהייתה חיוורת עוד יותר ,ורק רצתה שביתה תצא משם כמה שיותר מהר.

היה איזה משפט שהיא תמיד מלמלה הנערה שנתן לה התבוננות טובה יותר להבא :

''בתוך כל אדם מבוגר יש אדם צעיר ששואל את עצמו מה השתבש בדרך.''

 

היא התחילה לצייר,כדי להעסיק את עצמה. 

היא לא רצתה כל כך להתידד עם החברות שלה למחלקה, אלא פשוט ללבוש פוקר פייס ואת המסכה היומית כדי להשתחרר משם כמה שיותר מהר.

היא ציירה בהתחלה והאחיות קרקרו סביבה כדי למצוא בעיה אחת, לפחות לנערה היה נראה כך.

שהיה את שיעורי היצירה היא ישבה על החלון והייתה מנותקת בתוך הבועה העצמית שלה, הנערות האחרות ניסו להכנס אלייה בשלל צבעי חברות מוזרים.

בהפסקת הסיגריה ,היא עישנה והתיישבה לידה מישהי שקראה לעצמה טלולה.

היא הייתה קולנית, צבע העור שלה היה שחום ועינייה היו מסקרנות. 

התחילה בינהם שיחה די ארוכה שהייתה תמיד מסתיימת בקפה שחור או בנס אם היה חלב ביום טוב על השולחן.

ושירי פינק פלויד וקווין, הם היו מצחקקות על הבסיס של החיים, במקום לבכות שהם כלואות במקום הזה 24\7.

 

טלולה אהבה לצעוק כדי לקבל את מה שמגיע לה מהאחיות, הנערה אהבה יותר לשתוק כדי לא לתפוס צומת לב יותר מידי.

הגיע היום של הועדות הרפואיות כדי להשתחרר מהמחלקה הסגורה או לעבור לפתוחה  הרוב תלוי במה שהם יחליטו.

שהגיע התור הנערה ,היא נכנסה לפני לשירותים כדי להירגע ולשטוף את פניה במים קרים . 

אימה הייתה תמיד מארגנת ומסדרת אותה כדי שתוכל להשתחרר הביתה, ותמיד הזכירה לה לא לומר את המילים גראס רפואי,

אחרת לא ישחררו אותה .

ואז היא נזכרה בעוד משפט קצת יותר מצחיק שהיה בראשה שהפסיכיאטר לחץ לאימה את היד

 

''אנשים האלה שלוחצים לך את היד יותר משלוש שניות''

 

היא הסתכלה לעבר חבריי הפסיכיאטר בשולחן כל אחד יציג את עצמו בדיון, והיה גם מישהו שכותב במהירות במחשב, 

כאילו אותו נערה במשפט בבית דין, שאימה התיישבה לידה היא אמרה על התקדמותה והנערה שתקה עד לשאלות שהיו מופנות לגביה.

הפסיכיאטרית הראשית שאלה אותה '' אז סופי, נכון?'' היא הנהנה בראשה, והסתכלה עלייה במבט מחכה להמשך משפט.

''איך את מרגישה?'' שאלה הפסיכיאטרית באדישות את סופי (הנערה). 

סופי ענתה : '' איך אמורים להרגיש שמאשפזים אותך בכפיה?''

הפסיכיאטרית פתחה עם סופי דיון שהיה כתוב בתוך התיק הרפואי שלה.

הפסיכיאטרית : '' אני מבינה שאת רוצה להשתחרר סופי, אנחנו רוצים לראות האם אנחנו יכולים לשחרר אותך האם תשטפי פעולה?''

סופי : '' כן,אני חושבת שכן, אני מאוד רוצה להשתחרר אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה '' אמרה סופי.

הפסיכיאטרית : '' את יותר ממוזמנת, זה טוב שהדיון בנינו מתקיים.''

סופי : '' למה הסכמתם לחברה של אבא שלי לאשפז אותי במקום אמא שלי, שכרגע איתנו פה בשולחן.'' שאלה בכעס.

הפסיכיאטרית: '' אני חושבת שעל השאלה הזאת אני לא יוכל לענות לך סופי, אני אשמח שתשאלי שאלה אחרת בנושא של השחרור שלך.''

לפתע סופי ראתה מאחורי הפסיכיאטרית חתול ג'ינג'י העומד מאחורי הזכוכית המשקפיה אל החוץ וצעקה בהתלהבות '' אמא,תראי חתול!!"

חברי הפסיכיאטרים של הפסיכיאטרית לא היו כל כלך מתלהבים כמו סופי שצעקה לעבר החתול , וקבעו שתישאר עוד שבועיים באישפוז הסגור.

 

אמא של סופי הסתכלה אלייה ואמרה '' בפעם באה אנחנו נצליח להוציא אותך מפה , אל תדאגי''.

סופי הסתכלה לעבר הפסיכיאטרית בבוז ויצאה לכיוון המסדרון המוביל לחדר עם אמא.

 

המשך יבוא..

 

 

 

סביר להניח, שרבים מפה נתקלו בשלוש מילים האלה, היהלום הלא מלוטש.

תמיד מזכיר לנו אדם כמעט מושלם מבחינת המהות שלו,השלמות שלו עם עצמו ואהבה לאחרים,

מן מקור אור שאנשים רבים מסתנוורים ממנו או נמשכים אליו, האדם הזה שתמיד בתקופה רעה יבוא לך עם בדיחה או איזה הומור שחור סתם כדי שיהיה לך טוב בתוך הלב.

סתם כי טוב להם לראות אותך צוחקת ומתקדמת במטרות שלך.

בוא נדבר על משו אחר יותר גדול מסתם צחוק מתגלגל, להקיא את האדם מהלב נגיד שאת או אתה אומר\ת לעצמכם '' הנה זה יוצא מהלב ,זה יוצא מהלב,זה יוצא, פאף יצא.''

וברגע שזה יוצא ההרגשה נהיית קלה יותר במיוחד המשקל שיש לנו על המוח והלב, חשבתי לעצמי המון בימים האחרונים על דברים מסוימים שהשאירו בי חותם להקיא אנשים שהיו שם, לרפא את עצמי. 

קודם כל אני, אני מאמינה שכל אדם הוא שיעור בעל לקח כזה או אחר, ישלי חבר עבר שלא מזמן כתב לי והיה לנו סכסוך די גדול עקב איזה חבר שלו שיצאתי איתו.

כתבתי לו '' מה נזכרת לכתוב לי?'' האדם ענה לי '' כתבתי בפתקים רשימה מה לעשות לפני גיל 40''.

הייתי בהלם עד כמה בנאדם יכול להיות דפוק, לא במובן טוב או מצחיק של המילה.

ומאז לא עניתי, צחקקתי והמשכתי הלאה זה היה מטומטם לגמריי, חלק מהכתיבה שלי אני שומרת לעצמי, לא מזמן קפץ לי קטע בפייסבוק שכתבתי על איזה אדם שהיה לי בחיים ונעלם, ככה יום אחד.

קראתי את הפוסט הזה שוב ושוב,ואז אני קולטת לעצמי עד כמה לא ראיתי נכון את הדברים בעבר, את הכישלון ששמתי על עצמי שבעצם אותו אדם השפיע עליי בכמויות שלא ראיתי או דמיינתי, הייתי ילדה עוד ואני סולחת לעצמי.

מקבלת את זה וממשיכה הלאה, במקום מסוים כולנו עושים חשבון נפש מול המראה אחרי תקופות מסוימות של התגברות שיכלית מה שניקרא, ובסוף ,יש את השורות האלה שמדלגים עליהם כי מפחדים מהם, או מתכחשים אליהם בגלל הפחד העצמי שזה נותן לנו, אבל בין השורות אתה יודע טוב שהנשמה שלך התלכלכה, היה לי פעם שיחה עם אדם די חכם שאמר לי לנשום ולספור עד 10, לפני המילים שאני כותבת או מוציאה מהפה.

ומאז הכל מסתדר לי, היהלום הלא מלוטש.

היהלום הזה בחיים לא יהיה בידיים של אדם שלא שלם עם עצמו, אותו אדם יהרוס עוד אנשים ועוד, כמו רשימת שינדלר.

רק הכי גרוע שהוא לא יודע את זה שהוא הורס, הוא רק מבצע ואין מחשבה בין אקט לאקט. 

אבל בסופו של היום ובכל סוף יום, זה אתה מסתכל למראה ואוכל את עצמך.

עד שלא תשלים עם הנשמה שלך עד הסוף זה ירדוף אותך.

הייתי מקשיבה בשקט, לא הייתי מרימה את הקול לדקה.

מישו פעם אמר לי אחד מחברי הרחוקים, שאם אתה מתלהם אתה מוציא יותר מידי אנרגיות וכעס, עדיף לדבר בשקט בהיגיון, מאשר למלמל מילים חסרות הבנה מול אותו אדם שפגע או פגעה בך,

הייתי נותנת לך להסביר את מה שאין להסביר היום, היום אני פשוט עוברת הלאה, אין לי כח להוכיח לאנשים את הסיבה שלי ואת מה שהיה ולהכניס אותם לסיפורי וויוה לגרום לשינאת אותו אדם, לא זה לא עושה טוב לאף אחד,רק משחיר את הנשמה שלך.

הייתי יושבת,בשקט באלגנטיות כמו אישה, כמו שאני חינכתי את עצמי לקבל על עצמי את הטעיות העבר ,יושבת מולך עם כוס תה או קפה וסיגריה טובה המון אנשים חושבים שלקלל זה לגיטימי אחרי משברי העבר, ולהתנהג בגסיות רוח לא מוסכמות בעלי אנרגיה מיותרת שיוצאת מאיתנו, מאשר להקשיב לאינטואיצה הפנימית שלך.

הייתי אומרת את דבריי, כאמת וכדין. 

לפחות את החלק שלי בסיפור,החלק שאני הרגשתי כביכול היה בתוכי המון זמן וזה בסדר להקיא אותך מהלב שלי, זה בסדר להוציא אותך משם, וזה יותר מלגיטימי לתת לזה לצאת,מאשר להיכנס פנימה יותר עמוק.

אני לא שונאת אף אדם, גם נגיד שהוא כמו אויב שלי, אני אומר שלום באלגנטיות וכמו אישה ולא התנהג בדרמטיות כמו ילדה קטנה אין לי כוח למריבות מיותרות שמרעילות לי את הנשמה שלי,תודה.

לא הרבה יודעים עליי , קודם כל גם שאני נמצאת בסיכסוך עם אדם מסוים אני לא אקבע לו בלשון הוראה מה לעשות עם אותו אדם, אלא אעייץ לו מה נראה לי לנכון

תמיד יהיה את האנשים שיתנו לך ''הוראה'', ויהיו אלה שמכוונים אותך לראות נכון. 

אני מעריכה את הסוג השני, ולא זה שקובע לי.

למטבע יש תמיד שתי צדדים, כמו שבזוג שרוקדים טנגו זה לא עם עצמנו, אלא אם כן לקחת משו ודמיינת חבר דמיוני או חברה, לאף אדם מבחוץ אין אישור לומר לנו מה אנחנו ואיך אנחנו לעומת אחרים שהיו מתמודדים עם אותו סיטואציה.

למרבה הפלא, ככה זה שאת כבר אישה.

אין לי כח לחימום ושיוף ציפורניים, או התלהמויות שאחר כך אני אצא מהם צרודה ובלי קול, 

לפעמים הכי פשוט זה לתת לזמן לעבור ,להתגבר. 

וללמוד להבא, ששיעורים כאלה זה הכי פרייסלס.

ועד כאן ,

אמיליה קייט.

הייתי מתחת לבניין שלך, עישנתי סיגריה שאפתי אותה לריאות.

חיכיתי שתרד, בנתיים הסתכלתי בטלפון שלי, הסתכלתי על התמונות שלי על האור בעיניים, על האמת,בלי פילטרים בלי מסכות.

וחייכתי, לכמה דק של שקט סוער בראש שלי. אני לבושה בגופיה לבנה עם חזית ספורט שחורה, וטייץ שחור ארוך כרגיל ספורטיבי אלגנט,איך שלא קוראים לזה.

שאתה ירדת הסתכלתי עמוק יותר לתוך העיניים, לגוון קולך,ולגוף שלך.

 

''כן השמנתי קצת'' ענית לי בקול רציני, אבל זה לא היה אכפת לי כמו שהיה אכפת לי לראות אותך, ולשמוע את הנפש שלך

להאכיל אותה כמו שהאכלתי פעם, אבל אני יודעת שזה לא יהיה כמו פעם, הערת על השיער שלי על כמה שהוא ארך, 

ועבר את הטוסיק כמעט, מעט חששת להתקרב אליי, הבנתי את זה מיד לאחר הביטחון שלך שירדת שהבטת לכיווני.

שאלתי אותך בנימוס אם זה בסדר ללכת לשבת בגן הזה שתי בניינים ליד הבית שלך, איפה שהייתי מחכה שעות רק שהיא לא תראה אותי.

רגע של שקט, ענית לי אשמח לעשות משו חם לשתות ואז נרד ונדבר על הכל.

חשבתי על כך, אם לעלות איתך או לחכות לך.

בסוף עזרתי אומץ לעלות איתך לביתך , אני קוראת לזה ''בית הזיכרונות של אמיליה''.

שם בכיתי ללא מעצורים,הייתי מנוזלת מפרקים ממשיכים של התקפי בכי, ורעד שלא הכרתי מימי, אני מביטה בבית בסובלנות ואדישות ואני נכנסת לתוך קופסאת פנדורה, ושולפת את הזיכרונות הטובים שהיה לנו, לא לא את האלה של הסקס , ולא לא את האלה של הרחמים העצמיים, את הרגעים שחלקנו חברות נפשית, אני יודעת שבכל פרק יש סיום.

אני תמיד איחלתי לראות סיום יפה מזה, אבל ככה אני אם כבר אז כבר, שהזיכרונות והדמיון רוצות סגירת מעגל, הזדמנות של נקיון נפשי בין אישי לעצמי, אני מכתיבה את הסיפור שהייתי רוצה שיקרה.

בכל אופן, אני זוכרת שלא הייתי אוכלת רוב היום מביטה על שוקולדים במבט סתמי, ומעריצה את הרזון שלי '' להיות רזה'' זה כל מה שהיה מעניין אותי בתקופה הזאת,עד כדי כך שזנחתי את הפנימיות שלי , טוב האמת שזה לא ממש נכון.

היה לי אנשים ספציפים שהייתי פותחת איתם את הנפש שלי, ולא אין לי נפש קלה.

כל אדם שבחיי, יודע שאני לא אדם קל ואני לא מתיימרת גם להיות.

אני כותבת,סופרת,יצירתית,מהפנטת. אבל גם מפגרת לפעמים, ראיתי את כל סימני האזהרה איתך ועדיין המשכתי לחשוב שהכל בסדר.

אכלתי המון שינאה על כך, ואגרתי ואגרתי, עד שזה התפוצץ לי בפנים.

אבל מאז, אוח שכמה התכשלתי, התבגרתי, למדתי.

מדי פעם אני מדברת עם אנשים מאותו ליין, מה איתם מה שלומם מן שיחות סתמיות כאלה שבא לי לשבור את הקרח.

אבל מאז הכל נהיה מובן יותר,בוגר יותר.

רציונלי יותר, וזהו עד לכאן.