אני זוכרת ימים שהייתי על המרפסת מסתכלת באור השמש של ימי הקיץ,
וזוכרת ימים גשומים שאני יושבת עירומה מכוסה בשמיכת החדר מול המרפסת שהטיפטופי הגשם מתחזקים,
אני אוהבת גשם, הקול שלו מרגיע אותי ושוטף את כל האנרגיה השלילית שמסביבי.
אני אוהבת את כוסות התה עם הקינמון והדבש, זה פשוט נותן לי תחושה של חום.
לאט לאט אני יורדת במינוני התרופה הקבועה שאני לוקחת, אני חוזרת להרגיש לאט לאט הכל יותר.
המחשבות הטובות חזרו אליי, כל כך הרבה שיעורי לקחים בשנה האחרונה,
למי לתת מעצמי, ולמי לא. הקשבה לאינטואיציה הפנימית שלך.
זה מקדם אותי כמה צעדים קדימה, זה נותן לי שקט ושלווה שאני מקשיבה לה סוף-סוף.
שגם אם טעיתי תמיד אני יכולה ללמוד ולהמשיך קדימה, לא לבכות כי כל דמעה מיותרת שבוכים מעצב,
ושבוכים אחרי שמחזיקים בבטן כל כך הרבה- ההרגשה היא עייפות,וסיפוק.
התהליך שעברתי הוא לא פשוט, שיניתי את עצמי את הלבידו, ונבוכי הנפש הכי פנימיים שלי להבין את עצמי.
מי זאת בעצם הדמות שאני מסתכלת במראה כל בוקר? מה אני יכולה להביא לעצמי, מה אני יכולה להביא לאחרים.
ללמוד מטעיות ועוד טעיות, שאחריהם אני מרכיבה את הפאזל יותר נכון, יותר מסודר.
מאתגרת את עצמי בכל פעם במשהו חדש, ללמוד את עצמי, ומה שעושה לי טוב.
וככה הגשם שוטף את כל המחשבות, ולוקח אותי לרגיעה מנצחת.
