הייתי מתחת לבניין שלך, עישנתי סיגריה שאפתי אותה לריאות.
חיכיתי שתרד, בנתיים הסתכלתי בטלפון שלי, הסתכלתי על התמונות שלי על האור בעיניים, על האמת,בלי פילטרים בלי מסכות.
וחייכתי, לכמה דק של שקט סוער בראש שלי. אני לבושה בגופיה לבנה עם חזית ספורט שחורה, וטייץ שחור ארוך כרגיל ספורטיבי אלגנט,איך שלא קוראים לזה.
שאתה ירדת הסתכלתי עמוק יותר לתוך העיניים, לגוון קולך,ולגוף שלך.
''כן השמנתי קצת'' ענית לי בקול רציני, אבל זה לא היה אכפת לי כמו שהיה אכפת לי לראות אותך, ולשמוע את הנפש שלך
להאכיל אותה כמו שהאכלתי פעם, אבל אני יודעת שזה לא יהיה כמו פעם, הערת על השיער שלי על כמה שהוא ארך,
ועבר את הטוסיק כמעט, מעט חששת להתקרב אליי, הבנתי את זה מיד לאחר הביטחון שלך שירדת שהבטת לכיווני.
שאלתי אותך בנימוס אם זה בסדר ללכת לשבת בגן הזה שתי בניינים ליד הבית שלך, איפה שהייתי מחכה שעות רק שהיא לא תראה אותי.
רגע של שקט, ענית לי אשמח לעשות משו חם לשתות ואז נרד ונדבר על הכל.
חשבתי על כך, אם לעלות איתך או לחכות לך.
בסוף עזרתי אומץ לעלות איתך לביתך , אני קוראת לזה ''בית הזיכרונות של אמיליה''.
שם בכיתי ללא מעצורים,הייתי מנוזלת מפרקים ממשיכים של התקפי בכי, ורעד שלא הכרתי מימי, אני מביטה בבית בסובלנות ואדישות ואני נכנסת לתוך קופסאת פנדורה, ושולפת את הזיכרונות הטובים שהיה לנו, לא לא את האלה של הסקס , ולא לא את האלה של הרחמים העצמיים, את הרגעים שחלקנו חברות נפשית, אני יודעת שבכל פרק יש סיום.
אני תמיד איחלתי לראות סיום יפה מזה, אבל ככה אני אם כבר אז כבר, שהזיכרונות והדמיון רוצות סגירת מעגל, הזדמנות של נקיון נפשי בין אישי לעצמי, אני מכתיבה את הסיפור שהייתי רוצה שיקרה.
בכל אופן, אני זוכרת שלא הייתי אוכלת רוב היום מביטה על שוקולדים במבט סתמי, ומעריצה את הרזון שלי '' להיות רזה'' זה כל מה שהיה מעניין אותי בתקופה הזאת,עד כדי כך שזנחתי את הפנימיות שלי , טוב האמת שזה לא ממש נכון.
היה לי אנשים ספציפים שהייתי פותחת איתם את הנפש שלי, ולא אין לי נפש קלה.
כל אדם שבחיי, יודע שאני לא אדם קל ואני לא מתיימרת גם להיות.
אני כותבת,סופרת,יצירתית,מהפנטת. אבל גם מפגרת לפעמים, ראיתי את כל סימני האזהרה איתך ועדיין המשכתי לחשוב שהכל בסדר.
אכלתי המון שינאה על כך, ואגרתי ואגרתי, עד שזה התפוצץ לי בפנים.
אבל מאז, אוח שכמה התכשלתי, התבגרתי, למדתי.
מדי פעם אני מדברת עם אנשים מאותו ליין, מה איתם מה שלומם מן שיחות סתמיות כאלה שבא לי לשבור את הקרח.
אבל מאז הכל נהיה מובן יותר,בוגר יותר.
רציונלי יותר, וזהו עד לכאן.
