המוטיבציה מחזיקה אותי מבפנים, להרים ללוות לקחת אדם עצוב
ולעשות אותו שמח, מאושר,מאמין בעצמו, מעצוב שלילי ודיכאוני לעשות אותו מאושר ומאוזן.
הגדולה של כל אדם ואישה בחיים האלה, הוא לגלות את הפנימיות שלנו עם מהלכי החיים שמכים בנו.
להפריש למוח את מנת הדופמין היומית, לשנות אורך חיים שאותו אדם היה רגיל לשליליות, ולהתחבא מתחת לפוקר פייס,
שזה בסדר לבכות ולתת מעצמך לעצמך, להתגבר על קשיים,אתגרים,מלחמות פנימיות שמתרחשות באדם הזה מולך
להגדיל את העוצמות שחיות בתוך בנאדם מסוים, ולעלות אותו לשלב של אהבה עצמית.
להאמין בו,לתמוך בו,לקחת אותו.
מוטיבציה מפלצתית הזאת גורמת לי להבין את השליליות המדומה הזאת, שהולכת לשניה בבת אחת לאופטימיות מתפרצת לכל אדם שקיים בעולם הזה,
אנחנו כבני אדם רגילים להתלונן,ולוותר,להרים ידיים שקשה, ההפך זה לקחת בנאדם כזה ולהפוך אותו לאופטימי, להסתכל לרע בעיניים להתמודד איתו
ולא לברוח לתוך עצמך, להתנתק אלא לתת את הרוגע הפנימי הזה לבין אותו אדם שצועק לך מבפנים שאת מסתכלת על העיניים שלו,
אני כבר יודעת לזהות אותם, הם כמו אנשים בתוך אנשים,רגשות בתוך רגשות,חומות על עוד חומות, ואני יודעת שאפשר לשבור את זה, את הוותרנות, והבריחה הזאת, להפוך אותה למשהו גדול יותר ועוצמתי מכל דבר, יש המון שחור וכאוס מסביבנו, השאלה שתשאלו את עצמכם אחרי הפוסט הזה היא
''האם אני מכניס אותה לתוך הנפש שלי?''
