מי היה שזה יהיה כל כך קשה עבורנו,
הימים עוברים לאט יותר, התשוקה לשמוע את הקול של סבתא שלי גובר וגובר.
פעם היא ניהלה איתי שיח בשיחת טלפון מאוחרת, בסביבות שמונה וחצי בערב.
ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי,כמה היא שמחה שיצאתי מכל מה שאי פעם עברתי.
אני יודעת שהיא מסתכלת עליי מלמעלה ומחייכת, חיוך כזה שרק היא הצליחה לחייך אליי.
ואז אני נזכרת בשיחה עם דוד שלי על הקבר שלך, אפילו קצת ליד.
עם סיגריה ודמעה שירדה מעיניו והוא אומר ופותח כלפיי '' את מתחילה להבין את מהות החיים לאט לאט,
כל שיחת טלפון של אמא , של פגישה שנדחתה ועוד.. נותנים לנו להבין עד כמה החיים שלנו שבריריים, אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו,בהצלחות,בדיכאונות,
במי נפרד ממי, שלאט לאט זה סוגר עלינו, ושאנחנו מגיעים לרגע הזה ,אנחנו מתחילים להבין עד כמה היינו בתוך עצמנו..''
אני מסתכלת עליו, ואני מבינה יותר בכל מילה ומילה את המשמעות שסבתא שלי אינה בעולם הזה יותר.
ולאט לאט, אני מתחילה להבין שהחנק שיש לי בגרון עמוק עמוק, לא ירפא אף פעם.
אני אוחזת לו את היד מסתכלת עליו בלבן של העיניים שלו ואומרת: '' סבתא,אמא שלך אהבה אותך..
אני זוכרת שהייתם עוד בתקופת הכאסח הישנה, היא לא הפסיקה להחמיא לך גם אז''.
דוד שלי מסתכל עליי.. עם שלוש דמעות ואחת כבר על הלחי ואומר לי : '' תשמרי על עצמך''
ומחבק אותי חזק לחיקו, וכשאני מסתובבת אני רואה את אמא שלי נקרעת..
בוכה, ואני מנסה להיות שם.
לפעמים לחבק,ולומר שסבתא שלי לעולם לא הלכה.
ואז אני מבינה כמה החיים שבריריים, כמה אנחנו בתוך עצמנו ובבועה של להצליח ולעשות כמה שיותר כסף,
וכמה שיותר כח, אנחנו רודפים אחריי התאוות שבחיים לא יגיעו, בנוסף.
שתי חברים מהכלוב נפטרו לא מזמן, גמדי וקוקי זכרונם לברכה.
אני נזכרת בשיחה של דוד שלי מעל הקבר של סבתי זכרונה לברכה,
ואני רואה עד כמה הוא צדק, לכל מצבי החיים..
שתי ילדים לפני גיל 30, שהיו להם חלומות ותקוות.
רקמו הצלחות רק בניירות, ובדיכאון ורוד שלא עדיין התחילו את החיים.
דיכאון ילדים , פעם היה לי שיחה עם מכרה שדיכאון זה פריבילגיה שמתחילים לגדול.
אבל דיכאון זה סוג של מחט לצאת מהבועה שחשבת שאתה נמצא, כדי להתמודד עם הסיטואציה בצורה חזקה יותר.
תשמרו על החיים,קרוב ללב ותחבקו את היקרים שלכם חזק, צאו מהבועה אחר המרדף שלא משתנה,
ולרגע תבינו, שכל נשימה היא חשובה וכדי לחיות צריך למלא את המעגלי החיים, לא רק בכסף אלא באהבה ,ביציבות.
גם להבין לרגע, לשבריר שניה.. לצאת מהבועה של עצמנו בסוף יום ולהוקיר תודה שאתם הרבה יותר חזקים.
ולחייך כי אין מי שחייך מלבדכם, גם ברגעים קשים.
