אנחנו מבעד לעצמנו אינם מחשבים, אך הזיכרונות נותנות הוויה ומקום לגעגוע רחוק,
איננו יכולים לקחת מוצר א' ולהפוך אותו למוצר ב', אלא לשפר אותו ולהכשיל אותו בכך שהתוצר המושלם יהיה לבסוף בעל כיוון ויעד חדשים.
לפעמים אני נתקלת בכל מיני אנשים, בכל מיני צבעים וסיסגנות במיוחד בסטיגמות בכל מה שקשור בנראות הפנימית שלנו,
הדרך לסליחה עצמית אינה קלה, ובטח שבטח לא פשוטה, זה תהליך שמרוכז רק לעצמך, במקום מסוים העולם עומד מלכת.
כולם ממשיכים בשיגרה המסורתית, של עבודה,משפחה,חברים שעולים ויורדים מהרכבת שממשיכה ב200 קמ''ש.
שאנו באמת מסתכלים פנימה ושמים את רוב העולם על הפאוז, לכמה ימים אפילו למס חודשים כדי להבריא את הנפש בתודעה חדשה,
נרחבת ובריאה יותר, וככל שנלחם בה יבואו לקחים נוספים ושיעורים חדשים.
להסתכל במראה ולומר לעצמך : '' סליחה שהזנחתי אותך'' במראה זה השלב הראשוני בעשייה בריאה ומאוזנת.
לרוב רוב האנשים בעולמנו, לא עוצרים אלא יורים חצים לכל כיוון, גם אם זה לאנשים שעזרו לך במשך זמן מה, יכול להיות שזה אינו מרוע מכוון.
אבל לפעמים לומר סטופ, כדי להבריא את הנפש בצורה אינטיגלנטית יותר הרבה יותר טובה מלהמשיך על ריק ולדקור כל מה שבא לאורך או לרוחב, בדרכנו.
סיטואציה לגיטימית ברחבי התודעה שלי סוג של דוגמא שאני מדברת על כך במיוחד בימים האחרונים.
זה כמו מחבל קטן בכל אחד ואחד מאיתנו, שכועס שרוצה קרב מפואר,ומוות הרבה יותר מפואר ממה שהוא נראה לעין,
דרכי השקר אינם המוטיב הבריא, במלחמה אין מפסידים יש רק קבורות יפות ומפוארות, לכלל האגו ולתודעה פסולה.
זה בא בגלים, בסוף לא היו רוצים לבוא מלשון המשפט ''אבל,אמרתי לך.''.
אנחנו תמיד ננסה הכל לפני שאנחנו יושבים עם עצמו וחושבים ''האם פעלתי נכון?''
אנחנו לא נבוא לעצמנו בשאלה פנימית '' האם עשיתי מהלכים שגויים?''
לראות את המציאות האמיתית ולא את המדומה ואשליות נוספות ברקע, אני חושבת שאם מגיעים למצב שכזה.
עוצרים, חושבים אחורה, לראיה מחודשת ובמיוחד לתובנות חדשות שכל יום מלמדות אותך מהי סליחה עצמית.
סליחה היא אינה טראומה מורכבת, היא מהלשון ס.ל.ח
לבקש להוקיר לעצמנו סליחה, ולחבק אותה גם שהיא כואבת.
ללמד וללמוד מהי אהבה עצמית ומשם זה מתחיל, לא במניירות של מעטפת שקרית כדי לצאת המתקרבן, או המתקרבנת על גבהו של האחר.
משם הכל מתחיל, והכל נגמר.
"סליחה העצמית בתחילה ברגע אתה נותן להיכנס לתת מודע, לטוב ולרע."
