קמה כמו בכל בוקר, בחיוך ובאהבה עצמית.
נכנסת למן לופ של מחשבות, מחשבות לפעמים מתרוצצות לי בראש טובות, פחות טובות.
למדתי להעריך את מה שטוב ומי שבאמת מגיע לו להיות לצידי,
לפני כחמש חודשים נכנסתי לטירוף מסוים, לא הייתי אוכלת, לא הייתי שותה כמעט כלום.
לא מתוך קטע של הרזייה, למדתי להאמין קודם כל בעצמי,
אולי לכם זה נראה עוד פוסט של נערה בגיל העשרים, אבל יחסית לגיל אינו פוסל את הדרך שעוברים, נותן לנו את השיחרור המאסיבי של הבכי,
שהאדם מסוים אוגר בתוך ליבו כאב, הוא מעביר את זה אוטומטית לאחרים, עזבו שניה בדסמ.
הכל מגיע מהנפש, כשהנושא בתוכנו אינה בריאה, אנחנו פועלים מתוך כאב, כדי להכאיב לאדם אחר על בסיס כאב של עבר.
אני יודעת לחלקכם פה זה טוב, אבל צריך להאמין צריך לאהוב על פי כמו שאתה אוהב את עצמך,
פעם לא אהבתי את עצמי, הייתי משליכה כל פיסת כעס על אנשים שמאוד אהבתי, חלקם היו אנשים שבאמת מגיע להם לעוף לי מהחיים.
היום אני חזקה, בגלל שאני תמיד אמיתית,
וזה מה שמביא לי כח להמשיך ולהתקדם הלאה.
מאחלת שהמחלה תיפסק,
וקודם כל מאחלת לכולם בימים האלה חשבון נפש קל,
והמון אופטימיות ואהבה עצמית, כי משם הכל בא.
