בכל בוקר בדרך לעבודה אני עוצר במאפיה הקטנה,
ובכל בוקר אני שואל את עצמי
מה יותר מעורר תיאבון:
שפע העוגות והמאפים בשלל הצבעים המוצגים לראווה -
או את.
קטנטונת. בלונדינית. דקיקה.
ציצי גאה וזקוף קומה, לא גדול אבל כיפי,
טוסיק חצוף שמתחנן שאפשיט ממנו את הכיסוי,
ואת - כל כך קטנה שהייתי יכול להרים אותך ביד אחת.
שאלתי אותך אם את לומדת. בחיוך מבויש ענית לי שלא, את עדיין חושבת על זה. לא יודעת. מתלבטת.
חשבתי שאולי היבכתי אותך. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי
כמה היה מביך אותך
אם היית מבינה
שמה שבאמת רציתי באותו רגע
היה להניף אותך באוויר
לזרוק אותך על הכתף
לקחת אותך למטבח
לטרוק את הדלת
לקרוע ממך את התחתונים
להצמיד את ראשך לדלפק
ולשמוע אותך גונחת בזמן שאני חודר עמוק לתוכך.
כך, במטבח, הייתי מרתק אותך במקומך
ומזיין אותך
כאילו את צעצוע מין חד פעמי
לסיפוקי האישי
ואם היית מתנהגת יפה
הייתי נותן לך
לבלוע.