את תראי אותי מרחוק. תדעי שזה אני, כי לא יהיה אף אחד אחר בגינה - גינה קטנה שנמצאת בין שלושה בניינים ברחוב צדדי ושקט בתל אביב, קרוב לים.
פעם ראשונה שתראי אותי במציאות. אני אקרא את הספר שלי ואתעלם באופן מכוון מנוכחותך, מסתיר את דפיקות הלב המתגברות שלי.
וכשתתקרבי אלי מספיק ארים את הראש, ואניח את הספר, ואומר לך: הי קטנטונת. כיף שבאת בסוף.
קטנטונת לא רק מתייחס לעובדה שאת נמוכה ממני בראש וחצי, וקטנה ממני בשנים רבות. זה גם היה ההסכם בינינו: בלי שמות. בלי טלפונים. בלי אינסטגרם, טלגרם, פייסבוק.
"שבי לידי".
המבוכה של הפגישה הראשונה תהיה ניכרת בפניך. את אולי תנסי להסתיר מה עובר לך בראש. אבל אני יודע. ואני שומר מרחק בכוונה, כדי לתת לך להרגיש את הרצון מתגבר לך בלב, ומתפשט לאט לאט בכל הגוף.
והשיחה תוביל אותי שאלה המתבקשת: באת לפה בדיוק כמו שדיברנו? בלי טלפון, בלי ארנק - רק מכנסיים, חולצה, נעליים ומפתח?
כן, את תגידי לי - ואני אדע מה עלה לך בראש הרגע. אבל עוד מוקדם מדי.
"אם ככה", אגיד לך, "ההחלטה בידייך".
ואז אקח את ידך הקרה בידי, ואצביע אל הבניין שממול, אל חלון הקומה השנייה. "רואה את החלון הזה? זה שלי. ואני הולך הביתה. רחוב xxxxxx xx, קומה x, דירה x. ההחלטה בידייך. אני אשמח."
ואז אקום ואלך.
את פעמון הדלת אשמח רק עשר דקות אחר כך, ושוב לבי יתחיל לפעום במהירות. זה קורה.
ואני אפתח לך את הדלת,
ואת תיכנסי, קטנטנה וביישנית... טורפת ונטרפת.
ואת תשבי על הכסאות הגבוהים שעל הבר,
ונרים כוסית, ונספר סיפורים,
ומהר נתגלגל לאמת או חובה,
ואת -
רק חובה את תרצי. ואני אקיים
ואז אשאל אותך את מה שעלה לך בראש על הספסל: באת כמו שאמרתי? רק מכנסיים, חולצה, נעליים, מפתח?
ואני אפתח את הרוכסן לאט לאט, ואפסק את רגלייך לרווחה, ואזכה לראות את הפרס הקטנטן שלי להלילה: רק שאני כבר ימים שלמים חולם על דרכים לחלל אותו.
ואז,
ורק אז
את באמת תהיי
הזונה שלי.
