השעה הייתה 20:20. יום שני שאחרי החג; תחילתו של שבוע קצר.
אינני יודע איפה היית ומה עשית. אני מדמיין אותך בבית, טלויזיה פתוחה ברקע, את אחרי מקלחת, לא עייפה אבל בכל זאת אמצע השבוע... אז את שרועה על הספה מול טינדר, עושה סווייפים על 0.05 אחוז מהגברים ולא עונה גם לאלה שכותבים לך.
אינני יודע איפה היית, ואם זה היה מה שעשית; אני רק יודע שב-20:23 קיבלת ממני הודעה ראשונה אחרי חודש וחצי:
"ספרי לי מה הייתה עושה לי אם היית פה עכשיו"
הווי הכחול הופיע כמעט מיד; שלוש הדקות שעברו עד שהתחלת לכתוב לי התנגנו בראשי כסיפור. יכולתי להרגיש את זה שלב אחרי שלב: ראשית - ההפתעה לראות את השם שלי כל הצד. מיד אחר כך סקרנות. פתחת את ההודעה, והישירות היכתה בך.
מיד אחריה היכה בך הזכרון. מה היה הרגע הראשון שעלה במוחך? האם זה היה את, על הגב, ידיים קשורות לעמודי המיטה, רגלייך מפושקות, ואני חודר לתוכך בפראות כשהיד שלי על הגרון שלך? האם היו אלה הידיים שלי משחקות בין רגלייך כשאת מכופפת קדימה ואני דוחף את ראשך לתוך הכסא?
עם הזכרון התחלת להרגיש פתאום את הרוח מנשב בין רגלייך. פישקת אותן קצת יותר, והתחלת להרגיש את הרטיבות מצטברת.
הבטתי במסך הטלפון וראיתי אותך כותבת הודעה ארוכה. אני לא יודע מה כתבת; אני רק יודע שברגע לפני שלחצת על "שלח", קיבלת הודעה שנייה ממני:
"ספרי לי כמה את רוצה שאני אזיין אותך"
הכתיבה נעצרה. יכולתי לדמיין אותך שם על הספה, מופשטת מכל הגנותיך, עבד לתשוקתך.
אחרי 20 שניות כתבת לי
"יותר מכל דבר אחר בעולם"
ואז הגיעה ההודעה האחרונה ממני
"תתייצבי."
הנחתי את הטלפון בצד, והמשכתי לכתוב. אחרי כדקה הטלפון רטט:
"בדרך".