עליתי במעלית למשרד שקוע-לא-שקוע בזרם המחשבות שעוברות לי בראש, כשפתאום מחשבה אחת הובילה למחשבה אחרת, ומתג של אור אדיר נדלק לי בראש: פתאום, אחרי לא מעט עשורים בעולם הזה, הצלחתי להבין אותך אחרת.
תמיד חשבתי שיש לך צורך כמעט אובססיבי לחנך את כל העולם: לגרור אנשים בכח, בועטים וצועקים, עד שיאהבו את מה שאתה אוהב, יחשבו את מה שאתה חושב, ויראו את העולם מבעד לעיניים שלך.
אבל אחרי השנה וחצי האחרונות, וכל מה שעברתי בהן, וכל המחשבות וכל הניתוחים, פתאום שאלתי בפעם הראשונה: אולי זה היה פשוט בגלל שהרגשת שאין אף אחד שבאמת מבין אותך?
אולי זה בגלל שבחרת לחלוק את חייך עם בנאדם כל כך שונה ממך? אולי, למרות האהבה הרבה שהייתה ביניכם, משהו בך תמיד הרגיש לא מסופק? אולי תמיד חשבת כמה זה היה נפלא אם היו לכם יותר תחומי עניין משותפים?
אולי, רק אולי, כל החיים עצרת את נשימתך בציפיה לשינוי, למילים מסוימות או למשפט מסוים, ודמיינת את אנחת הרווחה האדירה שתבוא אחרי שהרגע הזה יגיע?
