…ופתאום, אחרי שלושה שבועות, כתבת לי שאת רוצה להיפגש. ואני שמחתי.
אז ישבנו על המבורגר כמו תמיד, וכששאלת אותי מה שלומי סיפרתי לך מיד שאני שוקל לעזוב את הארץ. ומאותו הרגע את לא היית אותו דבר.
בשאר השיחה, כמו בהרבה שיחות אחרות שלנו, את שתקת שתיקה רועמת, ואני ניסיתי לדובב אותך ללא הצלחה. ואני הבנתי שאני לא יכול להמשיך לשבור לך את הלב, למרות שגם לעצמי אני קצת שובר את הלב.
ואז שוב עברתי את כל קשת הרגשות הרגילה שאני עובר איתך: את האשמה. את האכזבה. את התסכול. ושוב אשמה.
ורק דבר אחד היה שם קצת פחות מבדרך כלל: אהבה. ומדי פעם כשכן הצלחתי להצחיק אותך הרגשתי שוב את הלב שלי נפתח אליך, ואז שוב חזרנו לחומה הבצורה של השתיקות והמבטים, ושוב הרגשתי את הלב שלי נסגר.
ואני לא יכול לכבות את הלב שלי אליך בגלל שכשאת מרגישה פגועה את נאלמת. אבל האלם הזה הוא קיר שחוסם אותי, והוא כל הזמן נמצא שם.
וזה לא אמור להיות כל כך מסובך. אתה אמור לדעת מה את רוצה, בשם אלוהים.
ודווקא עכשיו כשהגעגועים שלי אליך קצת פחתו היינו צריכים להיפגש והכל התעורר מחדש: לא רק האשמה והתסכול והעצב - גם השאלות הגדולות יותר: לאן אתה בכלל הולך? אתה באמת רוצה לצאת עכשיו לדרך חדשה? אתה באמת רוצה לוותר על זה?
ויותר מהכל הייתי רוצה לכתוב לך: אני לא יודע אם זה יכול לעבוד בינינו, אבל אני רוצה לנסות. אני רוצה שנדבר על הדברים ושנלבן אותם ואחר כך אני רוצה לחבק אותך במשך כל הלילה. ואני מתגעגע אליך.
אבל אני לא יכול לכתוב את זה, כי הקשר הזה מסובך מדי. הוא לא בריא.
אני יודע את זה בראש. הלב רק צריך להדביק את הדרך.
