אתמול בצהריים הרגשתי טוב. זה היה בעיקר בגלל שדיברתי עם חברה והיא הציגה לי זווית אחרת על הסיפור הזה: זווית שבה אולי ההתפרקות של הקשר הזה היא לא אשמתי הבלעדית.
העברתי את היום עם הרבה חברים ומשפחה, וגם זה עזר לי.
הבוקר עוד הייתי בסדר; אבל עכשיו אני שוב מרגיש נורא. הגעגועים אליך לובשים מימד פיזי של כאב חזק באזור החזה ודפיקות לב מואצות.
ואני עדיין לא מבין איך זה שאני יכול כל כך להתגעגע למישהי שאני יודע בבירור שהיא לא מתאימה לי. אני לא מבין איך אני יכול להתגעגע אליך כשאני יודע כמה אני מתוסכל כשאני איתך.
המצב הזה הוא בלתי אפשרי: את סוחבת איתך את הכאב של הדחייה הראשונית שלי. אני מבין את זה. זה עצוב לי מאוד אבל אין לי איך להחזיר את הזמן אחורה.
והכאב הזה סוגר אותך. הופך אותך לחשדנית ועוינת.
אני רואה אותך סגורה ועוינת ואני מתרחק עוד יותר. וכך אנחנו במעגל שהדרך היחידה לצאת ממנו היא שאני אגיד לך שאני אוהב אותך (מה שנכון) ושאני רוצה אותך, ואנחנו ניכנס לקשר מבלי לדבר על הדברים הרבים שמפריעים לי.
ואת זה אני לא מוכן לעשות.
אז אני יושב בבית בשבת, וסובל.