לפני 5 שנים. 15 בנובמבר 2019 בשעה 10:45
אמרתי, כי אנו מייחסים גם לאשה תסביך סירוס - ובדין - אלא שאי אפשר שתכנו הוא אותו התוכן שבתסביך הנער. תסביכו של הנער נוצר בשעה שהוא למד לדעת ממראה איבר המין הנשי, כי אין כלל הכרח שהאיבר שהוא מעריך כל כך יהיה צמוד לגוף. אזי נזכר הנער באיומים שאיימו עליו בגלל עיסוקו באיבר, הוא מתחיל להאמין בהם, ומכאן ואילך משפיעה עליו חרדת הסירוס, הנעשית למניע אדיר בהתפתחותו הבאה. גם תסביך הסירוס של הנערה ראשיתו במראה איבר המין שכנגד. היא מבחינה מיד בהבדל, ובעל כרחך אתה אומר, כי היא עומדת תיכף גם על משמעותו של הבדל זה. היא חשה עצמה מקופחת מאד, מביעה לפעמים קרובות את המשאלה שגם לה "יהיה משהו כזה", תוקפת אותה קנאת איבר הזכרות; עקבות הקנאה הזאת לא יימחו עוד מהתפתחותה ומעיצוב האופי שלה, וגם במקרה הטוב ביותר לא תתגבר עליה הנערה בלי מחיר נפשי כבד. הנערה מכירה בעובדת היעדר איבר הזכרות, אבל אין כלל פירושו של דבר שהיא משלימה עימה בקלות. אדרבה, זמן רב מוסיפה היא עוד לרחוש את המשאלה, שאף היא יהיה לה דבר-מה דומה לזה, ובאפשרות כזאת מאמינה היא שנים רבות מעבר לשיעור הסבירות; האנאליזה יוצאת ללמדנו, כי אותה משאלה מוסיפה עוד להתמיד בלא מודע ולקיים אחיזת אנרגיה מרובה גם בימים שידיעת הממשות סילקה מכבר את מילוי המשאלה מגדר האפשר. המשאלה לקבל על אף הכל את האיבר הנכסף עשויה להיות אחד המניעים המביאים את האשה הבוגרת לאנאליזה, ולעתים קרובות עשוי שינוי מעודן של המשאלה המודחקת להתגלות בציפיות סבירות של האשה מתוך אנאליזה כזאת, כגון תקוותה שתוכל לעסוק במקצוע אינטלקטואלי.
קשה להטיל ספק בר-תוקף בחשיבותה של קנאת-האיבר. צרות עין וקנאתנות ממלאות בחייהן הנפשיים של נשים תפקיד גדול עוד יותר מבחייהם של גברים; ואל נא תישמע לכם השקפה זו כדוגמה למשפט קדום של גבר. לא שאנו סבורים, כי תכונות אלה נעדרות מנפשו של הגבר, או אין בנפשן של נשים שרשים אחרים לאותן התכונות מלבד קנאת האיבר, אלא שאנו נוטים לתלות בהשפעת הקנאה הזאת את מותר התכונות הנזכרות בנפש האשה [...].
הנערה מגלה שהיא מסורסת, וזו נקודת מפנה בהתפתחותה. מכאן יוצאים שלושה כיווני התפתחות אפשריים; כיוון אחד מוליך לעכבה המינית או לניורוזה, אחד – לשינוי האופי במובן תסביך הזכרות וכיוון אחרון מוביל לנשיות תקינה. [...]
עיקר תכנו של הכיוון הראשון הוא כך: הנערה הקטנה, שחייה היו עד כה חיי-נער, ידעה להפיק הנאה מגירוי הקליטוריס שלה, ונתנה פעילות זו עניין למשאלות שלה, משאלות שהיו לעתים קרובות פעילות ושהחילה אותן על האם; עכשיו בהשפעת קנאת-האיבר, מתקפחת מיניותה הפאלית. אהבת עצמה של הנערה נמצאת נפגעת מן ההשוואה שהיא משווה את האיבר של עצמה לאיבר של הנער המושלם כל כך יותר משלה, היא מוותרת על סיפוק אונן שלה מן הקליטוריס, מסלקת את אהבתה מן האם, ולא אחת מדחיקה היא אגב כך גם חלק הגון מכלל איווייה המיניים. אמנם, אין פנייתה עורף לאם מתחוללת בבת אחת, שכן רואה הנערה תחילה סירוס עצמה כאסון אישי שלה, ואך מעט-מעט מרחיבה היא את תחולתו על יצורי-אשה אחרים, ולבסוף גם על האם שלה. היא אהבה את האם הפאלית, והתגלית שהאם מסורסת מאפשרת לה לזנוח אותה כמושא-אהבה, כך שעתה גוברים מניעי האיבה שנצטברו בה מכבר. דבר זה פירושו איפוא כי הגילוי שנשים אין להן איבר זכרות מבטל בעיני נערה את ערך האשה, ממש כשם שערך זה מתבטל בעיני הנער ולימים אף בעיני הגבר. [...] עם שימת הקץ לאוננות-הדגדגן בא ויתור על שיעור מסוים של פעילות. עתה ידה של הסבילות על העליונה, ופניית הנערה לעבר אביה מתגשמת בעיקר בסיועם של רחשי-יצר סבילים. אתה רואה בחוש, כי היזז-התפתחות כזה, המסלק הצידה את הפעילות הפאלית, מפלס את הדרך לנשיות. ואם אגב כך אין הולך לאיבוד הרבה מדי מחמת הדחקה, עשויה נשיות זו להתפתח כתקנה. המשאלה, שמתוכה פונה הנערה לעבר אביה, במקורה היא אמנם המשאלה לאיבר הזכרות שהאם מנעה ממנה, ושעכשיו מצפה היא לו מן האב. אבל אין הסיטואציה הנשים חוזרת לתיקנה אלא בשעה שתחת המשאלה לאיבר באה המשאלה לתינוק – הווי אומר, שהתינוק תופס, כסמל-תחליף עתיק, את מקומו של איבר הזכרות. [...] ומכאן ואילך נעשה [התינוק] למטרה החזקה ביותר במשאלת האשה. היא מאושרת מאד בשעה שמשאלה זו לתינוק מתמלאת לימים מילוי מעשי, וביתר ייחוד כשהתינוק הוא נער קטן המביא עימו את איבר הזכרות הנכסף. [...]
"-זיגמונד פרויד, מבוא לפסיכואנליזה: סדרה חדשה של הרצאות, "הנשיות"-"
