אני רוצה לכתוב על התודעה שלתוכה נולדנו וגדלנו, התודעה שתופסת את האישה נחותה מהגבר, או שונה. אני מתקשה לדייק במילים כיוון שאני מנסה להבין ולברר את הנושא תוך כדי הכתיבה. הראייה לכך שהאישה נתפסת נמוכה מהגבר בעולם השליטה ובכלל, נעוצה עוד בתפיסה האוניברסלית של זכריות ונקביות. האישה נמצאת ב'חוסר', ממש כמו הלבנה שמקבלת את אורה וחיותה מין החמה, האישה מהותה היא חוסר, אם זה מבחינה רגשית ואם זה מבחינה פיזית. מבחינה פיזית כמו שכותבת לוס איריגארי בספרהּ, איבר המין הנקבי נתפס כ"חור-מעטפה העוטף ומשפשף את הפין במשגל", ומבחינה רגשית האישה חווה את המימד הרגשי בעוצמה מרובה יותר מהגבר והכמיהה שלה לשייכות ולרגש דומיננטית ביחס לגבר שחווה יותר את המימד הפיזי. עולה מיד השאלה אם אכן כך הדבר או שמא מדובר בהבניה חברתית שנמשכת במשך שנים על גבי שנים.
התהייה הגדולה שלי היא איך זה שנשים חוות עוררות מינית, בין אם הן יודו בכך ובין אם לאו, מהחפצתן והשפלתן. הן תהיינה מוכנות לעשות את כל מבוקשו של הזכר, כל אחת בהתאם למגבלותיה המנטליות, כל זאת על מנת להגיע לסיפוק. 'הסוד' שלעניות דעתי שוכן בלב ליבה של עולם הנשלטות הוא מקור הסיפוק, הסיפוק האמיתי שמגיע רק בעקבות התענגותו של הזכר אותו הן משמשות. כלומר מקור העונג האמתי של הנקבה הנשלטת תלוי ברמת היעילות שלה באקט המיני או המנטלי, ככל שתרָצֶה יותר את הזכר כך יוסב לה עונג גדול יותר. ראייה לכיוון המחשבה הזה מצאתי במקור הבא של לוס איריגארי.
על פי הדמיוני המיני הזה, האשה אינה אלא משענת, פחות או יותר תומכת, לטובת ההגשמה של פנטזיות הגבר. זה אפשרי ואף ודאי שהיא תשיג באמצעות ייפוי כח את התענגותה במשימה זו. אולם התענגותה מעל לכול הינה זנות מזוכיסטית של גופה לתשוקה שאינה שלה; כך היא נותרת באותו מצב מוכר של תלות בגבר, דהיינו באי ידיעת רצונה, במוכנותה לכל, בבקשתה לעוד, בתנאי שהוא "ייקח" אותה כאובייקט כדי לגרום לעצמו עונג. היא לא תאמר, איפוא, מהי תשוקתה, היא. אגב, אין היא יודעת זאת או כבר אינה יודעת. [...]
לוס איריגארי, "מין זה שאינו אחד" (1977), תרגום: דניאלה ליבר, עמ' 13-23
