כשהשמיעו לי את מטאליקה בפעם הראשונה, עיקמתי פרצוף. אני זוכרת את הרגע, בת בקושי 13, מול ה-ICQ, וידיד טוב ניסה להשמיע לי אותם. לא בטוחה מה גרם לי להגיד שזה לא בשבילי, אולי סתם ניסיתי להישמע מגניבה, יודעת דבר - ''אני בכלל גראנג'יסטית'' שכזה. ילדה.
תוך חודשיים הם הפכו ללחם חוקי, הבסיס והשער אל עולם התוכן שהיום הוא שלי. במשך שנים אח''כ, אותו ידיד נהנה להזכיר לי איך שללתי אותם בהתחלה, להתגרות בי, ולהזכיר לי כמה עקשנית וספקנית הייתי. (הייתי?)
כמעט 20 שנה אחרי, מוצאת את עצמי חווה את אותו הדבר שוב, הפעם מול עצמי ושיר שנקרה בדרכי.
פגשתי אותו לראשונה בפורים, בסיטואציה כמעט מיסטית. הקראת מגילה תיאטרלית, שהיתה גם מעין חגיגת נס רפואי, הודיה, חזרה לחיים. הוא הכה בי ללא הכנה. הקהל, שהיה שותף לביצוע, זמזם את ההרמוניות, והמילים השובבות והחדות ריחפו והבהבו לי מעל. לא התעמקתי. משהו בשיר או בקונטקסט שבו הגיע אליי, הרחיק אותי. אולי המועלם, אולי ה'השגחה העליונה', me being me - הוא עבר מעליי.
לא הקשבתי לו מאז פורים - אולי המאורע האחרון לפני שהכל התפלפ. בעצם אולי כבר חצי רגל בפנים.
הבוקר קמתי עם השיר הזה עמוק בראש. והקשבתי. הקשבתי לו שוב ושוב כמו מנטרה. ברגע אחד הבנתי את כל הפאס שהביא אותו אל קדמת ובימת המגילה, את הדיוק במילים, והכל התחבר לי פתאום.
https://www.youtube.com/watch?v=RsErNvzEQ5I
כאילו לא ידעתי את זה כבר, הטיימינג אצלי הוא עניין מכריע. כדי שמשהו ידבר אליי הוא צריך להגיע כשאני מוכנה לקבל אותו, להקשיב. פתוחה, ונמצאת בנקודת ההשקה.
בעודי נוחתת מסופ''ש טירוף, מעכלת כמה הדבר הזה עושה לי. תמיד סמכתי על האינטואיציות שלי, אלו שקיבלתי מאמא, הן בד''כ זהב, לא פחות. מאז שהתחלתי עם הבדסם אני מרגישה שהדברים רק מתדייקים עוד יותר. מלאה ומודה מתמיד, אני נפתחת להכיר ולהעניק לעצמי, ולמי שמולי. מקווה נוט טו אגו טריפ טו סון... 😉 התחושה טובה, ממכרת, מאלפת. מעלפת.
כמה זמן לא כתבתי....... תודה
Peace
