Phoenix Dust

בתור ילדה ונערה לא הייתי מקובלת... התעללו בי וצחקו עליי.
אף בן מהכיתה לא ראה בי מעבר למושא ללעג,
וגדלתי במחשבה שאני הכי מכוערת בעולם.
עד היום, אני לא מעריכה את עצמי.
בעבר, לא קיבלתי תשומת לב, היום, אני מקבלת.
גם כי גדלתי להיות אישה יפה, שזאת אחלה נקודת פתיחה (לדעת אחרים, לא לדעתי)
וגם, כי למדתי איך להשיג את המבטים שאני מחפשת.
העדינות הקלאסית, משולבת בחיוך מבויש אך שובב, השיער הג'ינגי והעור הבהיר שמשדרים משהו רך ומנגד קעקועים. מחשופים עמוקים ודקולטה שהעור הבהיר שלי זוהר ממנו... ומצד שני שמלות מתוקות. וכמו הדיסוננס במראה, באישיות, באופי... גם דיסוננס בקרב הנתקלים בי. זה או שעוצרים אותי כדי להחמיא לי או להתחיל איתי, או שאני שומעת לחשושים ומבטים מזועזעים. אין באמצע. לפעמים אני מוחמאת ונעים לי, ולפעמים בא לי להעיר את הזקנה התורנית שנועצת לי מבט בשדיים. כשלא מתחשק לי לקבל הערות במקום העבודה, אני לא מביטה בלקוחות, עובדת בזמן שאני מרכינה ראש. וכשבא לי להיות אקסטרה נחמדה ואני מביטה למישהו בעיניים, הוא מתבלבל. לפעמים זה מעצבן נשים אחרות, איך יכול להיות שמישהי כמוני, לא רזה, לא בלונדינית עם עיניים בהירות, לא לובשת טייץ וחזייה, יכולה להיות מוחמאת ומחוזרת? ואת מרבית הרוע, אני מקבלת בדר"כ מנשים. לפני כמה ימים איזו זקנה עצרה אותי ברחוב כדי להעיר על המחשוף שלי לדוגמא...
ואני שואלת את עצמי, למה?
דווקא מנשים, אני הכי נפגעת.
אנחנו אמורות להרים אחת לשנייה, לפרגן.
דווקא אנחנו, הנשים, יודעות כמה שהעולם הזה קשוח וכמה תמיד אנחנו נמדדות לא לפי הכישורים והיכולות שלנו - רק לפי המראה. אפילו בראיונות עבודה.
וכמה שהייתי רוצה לשחרר, מהרצון הבלתי פוסק הזה להיות יפה בעיני כולם. כי בינתיים, אני לא יפה בעיני עצמי, שזה, בתכלס, מה שחשוב.
איפה מתחילים, לאהוב?