לפני כמה זמן הכרתי בחור (חברה שלי הייתה מגחכת ושואלת למי אני מתכוונת כי קצת קשה לעמוד בקצב)
לרגע חשבתי שאני בדרך להרגיש אליו משהו...
ואז נקלעתי למפולת סלעים וגיליתי שהוא ילד מידי בשבילי... בקיצור, השתעממתי
ואני תוהה, מתי אפסיק להשתעמם ואצליח לרקום משהו אמיתי עם בחור יחיד ומיוחד?
ובינתיים, הנה משהו שכתבתי כשחשבתי קצת אחרת.
קשה לי לומר ללב שלי לא.
הוא אחראי על תהליכים כל-כך חשובים בגוף,
איך אני יכולה לגרום לו להפרעות שוליות שכאלו?
ומצד שני, גם להכניס אדם חדש ללב זאת הפרעה לא קטנה בכלל.
שוב אותם מחשבות צצות בראשי,
האם לאפשר לעצמי להיסחף אל תוך מסע של תשוקה ורגש...
או לעצור את עצמי ולשמור על ארשת פנים אדישה.
למה לי לחשוף אותו לסודותיי הכמוסים ביותר?
לתת לו במתנה את הקלף האחד שיכול להפיל את כל מה שנשאר ממני כמו נפילה של ערימת קלפים...
העולם הזה משונה מידי,
רודפת כל יום בחיפוש אחר אהבה שתציף אותי,
וברגע האמת מסרבת לפתוח לה את השער ולהכניס אותה לטירת הרגשות הזעירה שבי.
הוא יודע את זה, הוא יודע שהוא כמעט שם.
הוא מרגיש אותי מתקרבת עם המפתח לשער,
כל שנותר לו הוא לחכות בסבלנות ולשמור על איפוק מתון, לדחוף עם מטאטא את כל הצדדים הפחות טובים מתחת לשטיח... רק עד שישלים את דרכו היישר למערכת זרימת הדם שלי.
אני מכורה למבט הזה שלו,
אני יכולה להתבונן בו שעות... אבל הוא מתבונן בי בחזרה ואני מתחילה לחייך חיוך מאושר מהול בסומק.
לפעמים, אני משווה את קצב הדופק שלנו,
מחפשת להבחין בהתרגשות מצידו...
וכמה שאני מאופקת ביום-יום שלי,
איתו אני לא מצליחה להסתיר...
הרגש ניכר על תווי פניי ואני קורנת אל עבר צמרות העצים.
הוא אומר שאני כמו שמש,
ומבחינתי הוא כמו הירח והכוכבים...
מאיר לי ומורה לי את הדרך.
אבל מה יקרה,
אילו הדרך שהוא מוביל אותי בה... שגויה?