לפני קצת מעל לשנה התהפכו לי החיים.
איבדתי את רוב האנשים שאני אוהבת,
בזה אחר זה התאבלתי על עוד נפש ועוד נפש...
עד אז, הייתי ילדה בת 22 עם המון המון חלומות,
הייתי בדיוק באמצע הלימודים שהתרגשתי מהם מאוד,
עמדתי להתחתן עם האקס שלי וכבר תכננו להביא ילד בעוד שנה-שנתיים.
ואז, בן רגע, הכל נדם.
הלימודים שנלחמתי עד לרגע האחרון להמשיך בהם,
הזוגיות שהפכה למרסקת,
החלומות, התקוות, פיסת גן העדן הבטוחה שלי בבית...
הכל הלך לפח.
כאילו מעולם לא היה...
מאז אני נלחמת,
בכל יום מחדש,
לשמור על שפיות ועל השברים שמחזיקים אותי פה.
מילדה תמימה, הפכתי לאישה לוחמת.
אישה שיודעת מה היא רוצה,
שלא נותנת לאף אחד לרמוס אותה.
גם החוויות הכי מטלטלות,
שיצא לי לרמוז עליהן כאן בפוסט או שניים...
גם להן לא היה את הכוח להפיל אותי.
בכל פעם שחזרתי "הביתה",
למקום שאני בתכלס אפילו לא מצליחה לקרוא לו בית,
לארבעת הקירות העצובים שאני משלמת עליהם שכירות...
נשכתי את השפתיים, מחיתי דמעה, וחייכתי.
חייכתי כי החיוך שלי הוא הניצחון הקטן שלי על כל החרא שהאכילו אותי בכפית לאחרונה.
סבתא שלי, אהובתי... ז"ל,
נהגה לומר לי בכל בוקר:
"כשאת מתעוררת, זה כאילו השמש זורחת"
ומאז שהיא נפטרה,
אני מנסה בכל כוחי להצדיק את המשפט הזה שלה.
אם זה להתנדב, ולעזור, ולתת מהמעט שיש לי גם לאחרים.
אני מנסה לגרום לאנשים סביבי לחייך,
קולגה לעבודה שאל אותי פעם...
"איך את מצליחה לחייך ככה אחרי כל מה שעברת"
מאוד פשוט,
אני לא אתן לחושך להביס אותי.
אז קשה עכשיו,
וסביר להניח שיהיה קשה גם מחר.
אבל אני אישה חזקה,
אני לוחמת,
וביום מן הימים אמצא את החצי השני שלי,
שיביט בי בהערצה...
ולא יוותר עליי לעולם.