לפני 3 שנים. 29 ביוני 2020 בשעה 0:44
יושבת בחצר, מביטה לכוכבים.
הכל כי אני לא מצליחה לישון.
המחשבות לא פוסקות, חוסר הבטחון וחוסר ההערכה העצמית שוב הרימו את ראשם המכוער.
הדמעות פורצות ממני ואני לא מצליחה להפסיק אותן לא משנה מה אני עושה.
אז נדליק עוד סיגריה כדי לקצר את כל זה בעוד חמש דקות.
אני לא אובדנית או משהו, סתם מיואשת.
פעם בחודש יש לי מן תחושה כזו שאני 'על זה' ושבעוד רגע כבר אתאפס על החיים שלי ואוכל לראות את האור.
ואז כאפה של מציאות מעירה אותי ומכריחה אותי להשלים עם המצב.
אולי לא להשלים כמו להתמודד.
מעולם לא דמיינתי בחלומות הכי פסימיים שלי שכך יראו החיים שלי.
אבל זה לא משנה, הרי גם אם לא אשן מחר יגיע.
הרי גם אם לא אשן, אצטרך בבוקר ללבוש את הפאסון.
הרי גם אם לא אשן, מחר יגיעו התמודדויות חדשות.
השאלה היא, מתי אפסיק להתמודד ואצליח סוף כל סוף לייצר לעצמי חיים?
