לפני 5 שנים. 3 במרץ 2019 בשעה 20:29
חמש שנים לא נכנסתי לכאן.
איזה כיף לגלות שהאתר הזה עדיין קיים.
אפילו הגרפיקה נשארה זהה.
מרגיש בן 25 פתאום :)
בבית
לפני 10 שנים. 4 בדצמבר 2013 בשעה 23:34
והזמן עובר....
אם זה כאן או במקום אחר
לפני 12 שנים. 21 במאי 2012 בשעה 18:55
הזמן עובר. כל הזמן. 270 יום לא כתבתי כאן. בעצם לא כתבתי בכלל. אי שם ב-2005, הייתי בן עשרים פלוס במרכז העיר. היו לי כמה קוראות. אהבתי אותן אפילו שנפגשתי רק עם אחת מהן. מעניין אם נשארו כאן כמה מהנשים הנפלאות, המבולבלות, המפונקות, השולטות, המסוממות, השיכורות והמצחיקות של הלילות ההם. מחוץ לכלוב כל כך הרבה זמן. מתגעגע למיסתורין ההוא. להעזה. שבע שנים אחרי - והמסקנות של אז חיות ובועטות כיום. מה חדש בלילות של תל אביב? האם זה השתנה או שהכל אותו דבר ורק אני לא הייתי? חוץ מזה ששיפצו נורא יפה את כל השדרות והגיעו מלא עשירים שהחליפו את הזקנות הנחמדות שהגיעו לשם בשנת 1950 ועכשיו הן בבתי אבות אחרי שהילדים שלהם מכרו את הדירה לעשירים מהרצליה פיתוח שנורא רצו לגור ליד חנויות הבוטיק והכוסיות עם העקבים שקונות במכולת במחירים מטורפים..... האם בלעדיי מתקיימות עדיין שיחות נפש עם מוכרים בפיצוציה ואז נכנסת גותית מדהימה שמבקשת מרלבורו לייט שמנסה להתעלם אבל מתפתה לשיחה קצרצרה? האם בחורים עדינים ואינטליגנטים עדיין עומדים בחדרי מדרגות, מחפשים לשווא את הכפתור הכתום של האור ואז נפתחת דלת עם רגלי גן עדן ונרות דולקים? מה שלום זיקית, שאותה פגשתי כמה פעמים בתחילת האלף, ולימדה אותי המון? מה שלום madame T עם סקרנותה, בגרותה והפירגון המתמשך ללא תנאים? מה שלום mary jane המושלמת שמעולם לא ראיתי, שהיתה כה מושלמת ואכזרית עד כדי סירוב משתק? ומה שלום האהובה עליי מכל כאן, אנימה, שאיתה רק כ-מ-ע-ט נפגשתי יותר מדי פעמים ואני עדיין רוצה ומחפש כל חיי את הרגע המתאים?
לפני 13 שנים. 25 באוגוסט 2011 בשעה 14:16
כמעט שנה עברה מאז שהייתי כאן.
התגעגעתי!
לפני 14 שנים. 6 באוקטובר 2010 בשעה 23:14
תרדמת הקיץ שלי מתקרבת אל סיומה. בקרוב אצא שוב מהבית אל הכלוב. ככה זה בחורף.
לפני 14 שנים. 15 באוגוסט 2010 בשעה 20:27
tamid ze ani muli
animuli
anima li
)(*(*&*^&%^$%#$@#!$#%$$%^%^&(*)(*()&*^&%$^%$#%$#$@%$^&%^*&^*((
לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 23:20
פשוט לא כותב כלום. נהנה לשתוק. להקשיב. לקרוא. להטיל ספק. .להיות פתוח לעולם, לעתיד, להווה.
אני עדיין כאן. יושב בשקט. נותן תשומת לב. לא מבקש דבר. נהנה מהרוח הדרומית בלילה. לבוש כמו בקיץ, מרגיש כמו בחורף, לומד שוב להיות לבד, גם בסביבת אנשים. אוהב את אנימה. ישן באמצע היום. מחכה שהרעשים ייגמרו.
לפני 15 שנים. 6 באוגוסט 2009 בשעה 21:42
געגועים לגשמי לילה זועפים עם השתקפויות אדומות בשלוליות אספלט שהופכות לאדומות-צהובות ואז לירוקות.
ואז מונית עוברת. ולתוכה נכנס האיש, שיכור ומסטול, שמח ומתקשר - אולי יותר מדי - ומבקש להגיע לסימטה רטובה בצד האחר של העיר.
יוצא אל המבול בריצה אל חדר המדרגות. פותח את הריצ'רצ' של המעיל. מחכה שייגמרו דפיקות הלב. עולה במדרגות וכל קומה שהוא עובר
הוא נהיה מזה קצת יותר שיכור. דופק קלות על הדלת עם המספר הנכון. מחכה.
געגועים לבר בקומת מרתף עם נשים אסרטיביות וחרמניות שמעניקות מבטים נעימים או אכזריים שמלטפים את האיש וממלאות את חושיו.
ואז הם יוצאים לעשן על המדרכה. השחר מאיר. ציפורים ראשונות מלוות אותם לדירה שליד הים, ושם הם עושים אהבה מינית רוחנית ושיחה נתחנית ארוכה וקרובה, עד כדי איבוד היכולת לראות בכלל איך השני נראה.
געגועים לפגישה קצרה בגלידה למטה עם מישהי שהאיש הכיר בעקבות ישיבתם כסא ליד כסא באולם קולנוע, כשבאמצע הסרט הידיים התחילו לגעת ברגליים שלא הכירו לאט ובשקט, ואז מתנשקים תוך היותם זרים גמורים. זה נשמע אולי כמו קלישאה של סצנה אמריקאית משנות החמישים, אבל העניין הוא שזה באמת קרה לי.
געגועים לתל אביב חורף 2003, או שהיה זה בכלל חורף 2004 ?
מוזר להתגעגע למשהו מהמאה העשרים ואחת.
לפני 15 שנים. 20 במאי 2009 בשעה 16:37
אני יותר בקטע של מגע עכשיו
לפני 15 שנים. 22 במרץ 2009 בשעה 1:24
"בני אדם נולדו שיאהבו אותם וחפצים כדי שישתמשו בהם", ציטטתי מישהי שציטטה מישהי. היא תפסה לי בשיער די חזק, באופן שהזרים את הדם בקרקפת ומילא אותי אנדורפינים. הרמזור התחלף לירוק. כמעט עשיתי תאונה מרוב עונג. "אני דווקא אוהבת את החפץ שלי"