טקס הקילור שלי היה כמו טקס חתונה שני. רק שהפעם התחתנתי עם אל ולא עם בחור צעיר בן 26.
זה היה בחורף, על שפת נחל מקסים לא רחוק מהבית. אני זו שכרעה ברך הפעם והוא שוב ענד לי תכשיט, הפעם מסביב לצוואר.
התרגשתי ונשבעתי שלא אשכח לו, שהוא הבטיח במעמד המיוחד הזה לא לעזוב אותי ולהיות איתי תמיד, לא משנה מה יקרה.
היה בהחלט מרגש, חבל שלא הזמנו חברים ומשפחה.
עברו עליי כמה ימים קשים מנשוא. התרחקתי מהגורה, מהעבד, מהאל, מהנסיך.. אפילו מעצמי. התנתקתי לחלוטין וחזרתי בריאה יותר. רק כשהבראתי שמתי לב שהטבעת שלי נעלמה. בעקבות הפעם ה800 שזה קורה, וגם פוסט של מישהי שאני לא מוצאת עכשיו שעשתה את זה ומתחרטת מאוד, הצעתי שאעשה קעקוע של טבעת. ככה לא אאבד אותה בחיים.
אז כשאגיע למשקל היעד שלי עוד קילו וקצת, יעבור חודש, ואעשה את הדבר שבראשי אני נגדו משחר לידתי. מעולם לא קועקעתי ויש לי עור רגיש, יהיה מעניין.
אז האל שלי החליט שהגיע הזמן להגדיר את הקילור גם בכלוב, אם זה כדי להשוויץ בי או כדי להרחיק מזיקים, ממש לא משנה לי, העיקר שכולם יודעים שאני שלו, של האל השולט שלי שאין שני שלו.
אוהבת אותך האחד שלי❤
