הרמוניה

תמיד הייתי ילדה שמנה.

בגיל 17 הכרתי את הסמים והטראנס ומאז אני כבר לא ילדה שמנה.

הייתי חיילת מלאונת,

הריונית עגלגלה,

או פשוט, רגילה.

היום אני כבר לא אף אחת מאלה, היום אני באמת רזה. אבל הגוף שלי לעולם לא נותן לי לשכוח כמה היה לי רע שם בתור שמנה.

חוסר אוויר..

כאבי ברכיים מהעול הרב..

חוסר ביטחון משווע.

חוסר יכולת! להתכופף, לקשור שרוכים, ללכת עם בגדים צבעוניים, ללבוש בגד ים, להגיד לא לאוכל..

עד שהאל שלי בא וגילה לי שאני בכלל לא כזה תלויה באוכל, אני אוכלת בשביל לחיות ומתאמנת כי זה כיף! המוח מפריש באימון קשה את כל מה שהסמים היו גורמים לי להרגיש.. רק בלי הדאונים.

כל פעם שאני נדהמת ומוקירה תודה על הגוף שנהייה לי, אני גם נזכרת איפה הייתי ומפחדת פחד מוות לחזור לשם. הצלקות וסימני המתיחה לעולם לא ייתנו לי לשכוח..

גם לא העור המיותר בבטן שאני כל כך שונאת.

אז תמיד יישאר מאבק בין הגוף הרזה שלי מבחוץ, לשמנמנה שתישאר תמיד בפנים. יש לי יותר מידי צלקות כדי לשכוח..

אז אני אנסה עכשיו להתגאות בקפלים ובסימני המתיחה (מודעת לזה שלא כל כך רואים אותם בתמונה, זה קצת בכוונה, אולי אני עוד לא לגמרי מוכנה) אולי זה יעזור לי לקבל אותם ולהנות סוף סוף מהעבודה הקשה שנדרשה כדי להגיע לכאן.

שיהיה סופש בריא.

💜👑