יש לי מועקה בלב שמפריעה לי להירדם ואין לי עם מי לפרוק את זה כרגע. אז הרווחתם פוסט.
אזהרת קריאה - עצוב ומדכא. אשמח לעידודים.
ביום שני הקרוב, כולם יחגגו את חג פורים שתמיד שנאתי. אמא שלי אף פעם לא השקיעה בתחפושות שלי ואני תמיד הייתי שמנמנה מידי כדי להראות טוב במשהו סקסי בגיל ההתבגרות ואילך.
החל משנה שעברה, פורים הפך לחג השנוא עליי מכל החגים של כל הדתות. הוא תמיד יהיה החג שבו אחי הקטן נפטר.
הוא נולד ביום כיפור והיו לו חיים מזעזעים. מחלת נפש והתמכרות קשה לסמים וכדורים הורידו אותו אל מתחת לאדמה בגיל 25.
הוא חלק איתי את תפקיד הסנדביץ׳, תמיד ניסה להתחבר אליי בכל מיני דרכים. הוא היה קונדסון לא קטן ואני זוכרת ממנו בעיקר הרבה שיעורי מכות לא מכוונים. אפילו דקרתי אותו עם מזלג פעם אחרי שהעיז להוריד לי סטירה.
השנים האחרונות שלו היו רצופות מאבקים ולי היה ברור לאן זה הולך. היחידה שלא הייתה לה תקווה. ההורים והאח הגדול האמינו שיש מאין. אני הסתכלתי לו בעיניים וראיתי לב טוב שיוקל לו אם יפסיק לפעום.
ביום השני של השבעה אמא שמה לב שעץ השסק שאחי נטע מלא פרי בכמות מוגזמת. 10 שנים הוא שם בגינה ומעולם לא נתן יותר מ5 שסקים בשנה. יום למחרת הייתה נדידה של פרפרים בכל האזור שלנו. המון סימנים מהיקום שעכשיו הוא חופשי.
אני מקווה שהוא באמת חופשי.
ביום שני האזכרה. אמא שלי ביקשה ממני לכתוב ולהלחין לו שיר.
מה אני אגיד לה לא? היא אם המלכה..
ממש רציתי להגיד לא. כי איך לעזאזל אצליח לעשות את זה כשהוא עדיין חוזר לי לחלומות בלילה, למחשבות שלפני השינה, למצבים שהייתי רגילה שהוא נמצא שם, לשירים ברדיו.
הוא תמיד היה ויישאר לנצח אחי הקטן. כל שנה כשיגיע פורים וכולם יחגגו בצבעים ותחפושות, אני אהיה קצת עצובה. לא בגלל שלא מצאתי תחפושת או שאין לי מסיבה ללכת אליה. אני אלך לבית הקברות לבכות על אבן שסיתתו יפה, מעל אח שהתפספס. אדם יפה וטהור, נפש מיוסרת שבאה למנוחה.
שונאת את פורים.