מצבי לא מושלם בשבועות האחרונים. למעשה, הוא רחוק ממושלם. אני מוצאת את עצמי חסרת כוחות לדברים הקטנים ביותר, וגם חסרת זמן - מה שהופך את הכל ליותר טריקי. כיצד יהיה לי זמן לעשות כביסה, לסדר, לנקות ולתכנן, וגם זמן לעצמי, אם הימים עמוסים בעבודה ותוכניות. ואולי אני עובדת כל כך הרבה וקובעת תוכניות רבות כדי לברוח מכל המחויבויות שיש לי כלפי עצמי והסביבה הגשמית שלי? יתכן, אבל אני לא חושבת שסביר. אני די סובלת מכל הבלאגן והלכלוך, העובדה שאין לי אפילו כוח להתקלח כהלכה ולקפל את הבגדים שלבשתי באותו היום (או לזרוקם לסל כביסה ריק) מתישה ואני רק רוצה קצת זמן לנשום, לסדר וליהנות מסרט טוב עם קערת גוואק הום-מייד ונאצ'וס.
הייתי חולה בשבוע-שבועיים האחרונים - שוב. הפעם השלישית או הרביעית בחודשיים וחצי. וירוס ודלקת גרון שגרמו לי לבזבז הרבה יותר מדי כסף על קלינקס אלוורה ולהקיא (וגם לשלשל) את נשמתי במשך יומיים-שלושה. שזה לא נורא, אבל זה די באסה. בייחוד כשאני צריכה להקפיד על האכילה שלי וכל הסביבה לוחצת על שאעלה במשקל ונוזפת בי על ירידה או אי עליה.
איך אני יכולה להקפיד על האכילה אם אין לי כוח לזה? אני כוסית אש כרגע ולא אהבתי את הגוף שלי כל כך הרבה שנים, אני לא רוצה להרוס את האהבה הזו וברגע שאעלה עוד חצי קילו, שניים גג, אני ככל הנראה אהיה על גבול הפאניקה וארצה להישאר היכן שאני. כרגע החולשה והחולי גוברים על המראה, בהמשך זה יהיה אחרת. הדיאטנית לא מבינה אותי, שאין לי כוח להתעסק בזה, שאני רק רוצה לאכול רגיל (רגיל עבורי) ומה שיהיה יהיה. שאני אוהבת את עצמי כרגע. שאני מגיעה מרקע של הפרעות אכילה, והפרעות אכילה לא באמת עוברות - הן רק מודחקות למערת המחשבות הלא רלוונטיות. משהו שלומדים לחיות איתו בשלום ומפחיתים את ההשפעה שלו בחיינו עוד ועוד - כמו שג'ון נאש חי בשלום עם ההזיות שלו. וגם אני חייתי בשלום עם עצמי ועם אוכל, בלי לחשוב, בלי לדאוג. אבל ברגע שכל הדיבורים על המשקל חוזרים שוב, חוזרים גם הקולות הרעים שמכינים אותי לקראת עתיד מחריד של לא-להיות-מקל-לגמרי-ולקבל-קצת-צורה, שזה, כמובן, הדבר הנורא מכל שיכול לקרות. אני מודעת לכמה שהקולות פתטיים ולא מציאותיים. זו הבעיה בהם - הם אובססיה, ובאיזשהו שלב אפילו לא נוגעים למראה יותר. זו השליטה שלי על גופי (אירוני שהיא בערך איננה ואני חיה עם זה בשמחה, אבל כשזה נוגע לדברים מחוץ לבדסמ כמו אכילה אני נלחצת), ובכלל האובססיה הזו סביב אוכל, הרצון לרצות או להצטמק ולהיעלם. אני מוצאת את עצמי תוהה אם אכלתי מספיק, וכשאני מבינה שהדיכאון גבר עליי גם הפעם ולא הכנסתי מספיק מזון לגוף אני כועסת על עצמי, כי גם הדיאטנית הייתה נוזפת בי, ואני שונאת את זה. המצב לא חמור כפי שהיה בעבר הרחוק שלי, ועדיין - אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא רוצה להתעסק בזה. ואני בטח ובטח שלא רוצה לעלות למשקל שהיא קבעה לי. בחיים שלי לא שקלתי כל כך הרבה ואין לי כוונה לעלות עד שם אם הפסקתי לגבוה.
אני גם מרגישה כמו נשלטת כישלון. וגם קצת חברה כישלון. אני מעמיסה מאמץ ודורשת תשומת לב, אני מנסה לתת לאחרים הפסקות ממני, כי אני יודעת איך זה מרגיש כשיש לך יותר מדי ממישהו לפעם אחת, ועדיין אני מרגישה שאני לא מצליחה. אני מסרבת להמון דברים, כאילו לא נותנת את ה"תמורה" שלי בקשר ואני יודעת, אני יודעת, זה לא עובד ככה. אבל כך זה מרגיש. אני מרגישה מבולבלת לעיתים אם רוצים בי או לא, אם אני נותנת מספיק תשומת לב לכל מי שצריך ואם מרוצים ממני מהבחינה הזו. אני צריכה להרגיש כל כך הרבה אהבה ושמרוצים ממני בדרכים העדינות שמרגישות לפעמים תובעניות ואני כל כך מבולבלת כשזה לא קורה. אבל מה שאני יכולה להניח זה שפשוט לא מגיע לי. אולי כי אני אומרת הרבה יותר מדי "לא"? אולי כי אני מתקדמת בקצב איטי מדי, או לא עושה עבודה טובה? המעמד הזה קשה לי על אף שאני רוצה בו, אבל גם קשה לי כשאני לא עומדת בציפיות. כאב מתקבל אצלי כאסוציאציה לכך שעשיתי משהו רע, עונש, גם אם זו אינה הכוונה וגורם לי להרגיש המון אשמה. כשאין על מה - אמצא על מה. זה היופי של נגזרות החרדה החברתית. תמיד אפשר להמציא משהו שלילי על עצמך, בייחוד בדינמיקה מול אחרים. אני רוצה להיות טובה יותר, אבל כשאני מרגישה שפישלתי זה גורם לי לרצות להתרחק יותר. מעגל הרסני שכזה. קשה לי עם תחושה שלא רוצים בי, גם אם היא רק בראש שלי. אני לחלוטין מבינה מה הוא אמר על מחוות טובות ולהיפך, מילים (או מעשים) ציניים או בלתי מחושבים שיכולים לגרום לכל כך הרבה סרטים בראש. אני כל כך מבינה אותו, והעובדה שגרמתי לו להרגיש את התחושות האיומות הללו שמכלות גם אותי אוכלת אותי מבפנים.
- פיקצ'ו 3>