קשה לי. אני מרגישה רע. אתה לא לוקח את הכדורים כי אתה בדיכאון מדי בשביל זה ואתה בדיכאון כי אתה לא לוקח את הכדורים. זה מעגל אכזרי. אני מרגישה מרוחקת מהכל. מהאנשים, מהסביבה, מעצמי. אני לא אני. אני מרגישה כישלון, מפשלת בכל תחום אפשרי בחיים. היה לי יום קשוח, פיזית בעיקר. אני שונאת את זה שהגוף צריך להקיא אבל הקיבה ריקה, והוא מנסה להוציא ולהוציא אבל אין מה, ובינתיים אני מרגישה כל כך פתטית, כורעת מעל אסלה בשירותים ציבוריים ומניחה את ידיי על המושב המזוהם ומנסה להקיא את מה שאין לי כי מה כבר אכפת לי, כמה עוד זה יכול להתדרדר. ואין לי כוח לכלום. לא לכביסה, לא לסדר, לא למקלחת. למה הכל מרגיש כל כך מאיים, מאמץ, מתיש? אני מרגישה כאילו אני לאט לאט משתגעת, גם אם זה לא נכון, גם אם זו רק אני. אולי הבעיה היא שזו אני, גם אם רק אני.
לעזאזל עם המינון, לעזאזל עם החיים, לעזאזל עם הכל. יאוש, בושה, נחיתות. You name it. הכל שם. השעון מכוון לשבע כי מי באמת ילך להתקלח עכשיו? אין מצב. בקושי להחליף בגדים אני רואה את עצמי עושה. אבל על מי אני עובדת. אני אקום ואחזור לישון עד שאהיה חייבת להתארגן לעבודה בזריזות.
5 דברים טובים. לא יודעת, לא יודעת. זה כאילו ששום דבר לא טוב. או לא משנה. אבל אולי בכל זאת.
1. הקולר על צווארי.
2. החברה הנחמדה שאירחו לי היום.
3. ההבנה של המנהל שלי.
4. לא ירד גשם.
5. מחר יום חדש. ואולי יותר טוב מהיום.
תקחו את הכדורים שלכם, זה באמת חשוב.
- פיקצ'ו 3>