היא הצליפה בישבני. זו אפילו לא הייתה הסיבה לדמעות שלי. זה לא כאב עד כדי כך. הרגשתי כל כך רע על הסיבה, ואחרי שהיא אמרה שזה גרם לה לכעוס, או פגע בה, ושהיא דואגת לי - התפרקתי. פרצתי בבכי והיא נתנה לי חיבוק ארוך ואמהי ומשכה מעט בשיערי כדי שאביט בעיניה בזמן שהיא מדברת ואני רק בכיתי, וכל כך התביישתי אבל לא הצלחתי לעצור את הדמעות. וגם הוא נכנס מאוחר יותר ודיבר ושאל והסביר, ועד שהצלחתי להירגע הדמעות חזרו שוב. אני אפילו לא בטוחה מדוע בכיתי. אולי כיוון שגרמתי לרגשות שליליים בקרב אחרים? אולי מפני שהבנתי שלמישהו באמת אכפת מכל החרא שהולך לי בחיים. אמרתי שבאותו השבוע ששכבתי במיטה חולה הרגשתי כל כך רע, כל כך לבד, כאילו שאני עוד רגע משתגעת. ושהמינון החדש מסמם אותי כרגע, ולא להיות עצמי, ולראות שגם אחרים לא מזהים אותי - זה מתסכל. זה כל כך מתסכל שזה כואב. ואכפת להם. פגעתי כי אכפת להם. פגעתי בהם כי פגעתי בעצמי, והם פה בכל זאת. אם זאת לא דאגה, אני לא יודעת מה כן.
כשהוא התכוון לישון הוא לקח אותי לחדר. הוא ביקש שאעשה לו נעים, אז התחלתי לנשק וללקק ולנשוך קלות את פלג הגוף העליון, מתעכבת על הפטמות כפי שהוא אוהב. הייתי כל כך חרמנית ורק רציתי לשמוע אותו נהנה. עברתי לאשכיו והשתדלתי ללקק מכל הלב. אהבתי את המקום, אהבתי את עצמי במקום כל כך. הייתי צריכה את זה. והוא הרגיש כמה אני חרמנית עם הרגל שלו וקרא לי שרמוטה רטובה, וזה רק הרטיב אותי יותר. הוא נתן לי לאונן על הרגל שלו, ואפילו עזר לי והחדיר את הבוהן שלו לתוכי, וזה כל כך נעים בכל פעם מחדש ולמי בכלל אכפת אם זה משפיל או לא, זה המקום שלי, גם הוא אמר, גם היא הייתה אומרת. נורא רציתי לנקות את הבלאגן שהותרתי אחריי והוא נתן לי. שמחתי מאוד. הוא כירבל אותי עד שהיא הצטרפה ועשינו כפיות שלושתנו. ומאוחר יותר הוא נגע בי, ועשה לי מאוד נעים. לא הצלחתי לגמור, קשה לי לגמור גם כשאני עם עצמי, אבל היה לי נעים. ואני ירדתי לה ולמרות שהיא הייתה עייפה ולמרות שלא עשיתי עבודה טובה מדי ככל הנראה, כי גם אני עייפה נורא, נהניתי. אני מקווה שגם היא. או שלפחות לא עשיתי נזק.
הייתי מולו על הברכיים ומסביב כל החברים מתעסקים בשלהם, ואני נמרחתי עליו כמו החתול שאני. הוא תפס בשיערי ושאל של מי אני, ואני עניתי "שלכם".
1. העבודה עברה מהר.
2. הבאתי את האזור שלי ואת עצמי למצב נסבל.
3. פגשתי אחלה אנשים.
4. שיחה חפוזה עם לקוחה טבעונית חמודה.
5. כל הפוסט הזה, או יותר נכון התיאורים שבו. והעובדה שאני כאן. איתם. והם מקבלים אותי עם כל החרא שלי למרות שהחיים שלהם לא קלים גם בלעדיי. והקולר הזה על הצוואר שאם אחשוב עליו אשוב להרגיש אותו, והוא באמת כה נעים לי.
- פיקצ'ו 3>