עונת פריחת השקדיות הגיעה ולבי מחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה אותן. המראה, הריח, העץ חסר העלים שפתאום מצמיח פרחים. פרחים לבנים הם מרתקים, לדעתי. כיצד מסוגל הטבע להצמיח משהו כל כך צחור?
בכל מקרה, הבוקר פתחתי בחשיבה על מר אנס, משום מה. זמן מה שלא חשבתי עליו. מדהים אותי איך בכל פעם אני מגלה משהו מעוות חדש שלא חשבתי עליו לפני כן - הפעם הייתה זו התגובה שלו לבכי שלי. כשפרצתי בבכי בעוד הוא מעליי, לאחר שלא היו לי עוד "לא"ים להגות בקול, הוא ירד ממני, חיבק אותי, אמר לי להוציא והמשיך בשלו כאילו כלום. הוא לא שאל מה קרה. הוא לא שאל אם הכל בסדר. הוא לא עצר, דאג, נתן כוס מים (פאק, עכשיו אני נזכרת כמה כוסות מים שתיתי באותו הלילה מרוב ההלם, שכחתי מזה). הוא לא התנצל שגרם לי לכזו התפרצות היסטרית. "הכל בסדר, אני פה, תוציאו הכל". זו בדיוק הייתה הבעיה - שהוא היה שם.
זה גרם לי לתהות כמה פעמים קרה לו דבר כזה שהוא מתנהג בטבעיות לקונספט של בחורה שמתחילה לבכות בסקס איתו, אבל בקטע אמיתי, לא בדס"מי. ומכמה בחורות הוא לקח דברים ללא רשות, דברים שאינם שלו, וכמה בחורות נאלצו לבקש מחבר שלהן לרדת מהן ופרצו בבכי כי זה הזכיר להן אותו. כמה בחורות הותירו אחריהן ספר שהביא להן וברחו מהמקום שהיו בו באמצע הלילה. כמה בחורות נאטמות כשהן רואות בעבודה אדם הדומה לו, במראה, בדיבור, בוולגריות הדוחה של כל היישות שלו. מה בנו, שבגילי, ובתו, הקטנה ממני, היו חושבים על מה שקרה לי עם אביהם? עזבתי הכל באמצע הלילה, ללא תשובות, אחרי שויתרתי על ניסיונות עימותים. "ביקשתי שלא תעשה משהו ועשית אותו בכל זאת". ובסוף פשוט הסכמתי איתו, כי לא היה לי כוח לשמוע יותר את התירוצים המחורבנים שלו, רק רציתי שישתוק וילך לישון כדי שאוכל לברוח משם.
לא מתגברים על זה, אלא לומדים לחיות עם זה בשלום. כמו הפרעות אכילה.
