The Dogs of Lust

וצחקתי ממנה עכשיו בערך עשר דקות שלמות:

למה לקיליאן אמבפה קוראים ככה?

כי שמה הנקבות שלו אוהבות את זה!

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

אני חושבת שמה שהכי מביך אותי בעולם זו אינטימיות. לא בדיוק יודעת להגיד אינטימיות מאיזה סוג, כי יש כמה.
למשל לגלות למישהו הכל; לספר, להיחשף, להתערטל רגשית כמו שקוראים לזה, המטאפורה השחוקה של לשים את הלב והמוח על השולחן ולהגיד 'הנה זה שלי' - זו אינטימיות? אני לא יודעת, אבל אם כן, היא מהסוג שלא מביך אותי. במקרים מסוימים אצטרך מידה לא מבוטלת של אומץ לב, במקרים אחרים אומדן זריז של עלות-תועלת, אבל זה לא יביך אותי. 

לא לפחד לזחול להקיא לחרחר לרייר ליפול לעשות מעצמי צחוק להגיד 'זה מביך אותי' לכאוב לבכות לא לדעת מה להגיד לא לדעת את התשובות לא לעמוד בכאב - זו אינטימיות? אני לא יודעת, אבל אם כן, גם היא מהסוג שלא מביך אותי. לפעמים אני לא מרגישה הכי כוסית בעולם, או פתאום מאבדת בטחון לגבי הכוס שלי או התחת שלי, או כל איבר אחר - יהיו שתי שניות של דיאלוג פנימי של 'אוי וויי' ואז 'את אנושית, שחררי' וזה עובר. זה לא מביך אותי. 

בתור ילדה הייתי נורא ביישנית, בקושי פציתי פה ותמיד הייתי בשוליים לא ממש מבחירה אלא כי ככה יצא ולא היו לי הכוחות הנפשיים לפלס לעצמי דרך למרכז ואז איכשהו כבוגרת לימדתי את עצמי לא להיות נבוכה כמעט משום דבר, לא להתבייש כמעט בשום דבר. מנגנון פיצוי כנראה.

*
כשאני שרה באוטו בקול רם עם הרדיו ואז נכנסת לחניון של העבודה ובמינוס אחד כבר מפסיקים לקלוט אז אני מכבה ובבת אחת נהיה שקט, מלבד הטרטור הנמוך של המזגן וחריקות הצמיגים על רצפת הבטון המוחלקת עם כל סיבוב של ההגה, ואני ממשיכה לשיר והקול שלי נשמע קטן, מתנצל, חלש. אז אני נבוכה.

קודם כשאוננתי במיטה בחלון פתוח והיה רעש גדול מהתמ"א בחוץ ובדיוק בעשירית השניה לפני שגמרתי כיבו איזה מכשיר ובבת אחת השתרר שקט מחריש אוזניים אז גמרתי בצעקות מהוסות, קצת שתוקות כאלה כדי לא להפריע ושמעתי את עצמי בקול מקומפרס, חנוק. אז הייתי נבוכה. 

כשהוא שם לי ידיים על הבטן (הכרסונת). אז אני נבוכה.

ואני לא יודעת להגיד מאיזה סוג זה, אבל זה מהסוג הזה.

*או סתם רישום

ולא הושכמתם ב6 בבוקר בתוך אוהל אבכ של הפלוצים של הילד שלכם, אחרי שישנתם בקושי שלוש שעות כי גיא השמן באוהל ליד נחר כמו חזיר, כדי להכין פריסה של ארוחת בוקר ל-117 איש אישה ילד וילדה?

כל השאר בונוס.

ומה אם נעלה על הכתב את כל המילים הכי שגורות בלקסיקון הכלובי? פעלים ושמות עצם (ואולי עוד איברים של לשון עברית שאני לא יודעת איך קוראים להם, שמות תואר אולי?) שתמיד תמיד תהמיהיד חוזרים על עצמם ושבלעדיהם נדמה שאין בדסמ בעולם כלל???

לפרק, להרכיב, לגרד, לצרוך, לקנא, להרטיב, להתייסר, לכאוב, למתוח, לקרוע, למעוך, לרמוס, לדרוס, להגשים, להשתמש, לפעור, לבעול, לדפוק, להכיל, להקטין, לצמצם, להשפיל (איך רק עכשיו הגעתי לזה?!?!), לסמן, לחרוט, לדמם, לפלוש, להכאיב, להסתמם, בשר, וויסקי, חור, חורים, למטה, דמעות, ריר, נזלת, רטיבות, רוק, זרע, רחם, כוס (זה לא רחם), תסכול, התאוות, כמיהה, קרקפת, להסניף, לתחוב, חור-תחת (המהדרין/ות ילחימו ל-חורתחת), להוריד, לנגב, סמרטוט, לפלח, לבתק, קטנה, קטנטונת, ילדה, דאדי, איברים, ללקק, זונה, זונה קטנה, זונה מטונפת, טינופת. יש עוד המון בטח.

ובכלל חשבתי על משהו אחר - כדי להצליח למשוך יותר משלושה ריבועי נייר טואלט אצלנו בשירותים במשרד, צריך להפעיל מידה שווה של עדינות וכוח. מצד אחד הנייר באיכות גרועה ולכן קריע להחריד, מצד שני הגליל עצום בגודלו, כבד ומהודק ונתון באיזה קונטראפשן ממתכת שעוצר אותו מלהתגלגל חופשי! נדמה לי שיש פה איזה משל על החיים אבל אני לא בטוחה.

זה הכל בינתיים.

השקט שמשתרר 5 דקות אחרי שהילד עובר אל אבא שלו, ואחרי שגמרתי 4 פעמים ב-3 דקות של צפייה רעבה וחסרת סבלנות בסייבר/מונסטר-פאק של סאמוס אראן חוטפת (שוב) מכל הכיוונים. 

בת 45 עם ותק זיונים מכובד, מדד מתירנות גבוה ופה משוחרר שמספר לכל העולם מה אני עושה ומתי, ועדיין נבוכה לקנות קונדומים בגלנטריה השכונתית ומעמידה פנים בצורה סמי-משכנעת ש 'זה לחברה'. העיקר ביקשתי על זה חשבונית מס עבור 'חומרי ניקוי'.