|
|
|
להגיע הביתה אחרי יום עבודה שבו פתחו אותי במידה כזו שאני יכולה לשמש כנמל עגינה שיפתור את בעיית האוניות התקועות בעולם, רק כדי לגלות שהחתולים הטיפשים הקיאו בכל הבית וגם התפלשו בזה, כי למה לא. זה הבדסמ שלי היום.
דברים חשובים ממש - איפה אפשר לעשות לק ג'ל בג'רוז מהיום למחר, כלומר מהיום להיום, כלומר מעכשיו לעוד שעה, כלומר דחוףףףףףףך!!1
בדסמ זה לחלשים. לק ג'ל איז דה שיט.
תודה
מאתמול בערב הייתי במצברוח פשוט נורא, מסיבות שכולן מוצדקות! הלכתי לישון מאוחר, אחרי שצפיתי בהרבה יותר מדי סרטונים באינסטגרם וכל הלילה התעוררתי לסירוגין, עם השיר ג'אסט לייק הבן של הקיור מתנגן לי במוח, מה שרק קבר אותי עוד יותר במלנכוליה ובצער.
התעוררתי הבוקר אותו הדבר. השיר המשיך לחפור לי בראש כמו תולעת אכזרית ואני התמסרתי לכאב, הו כמה שהתמסרתי! בדרך חזרה הביתה מהסטודיו שמתי אותו בפול ווליום ואפילו בכיתי קצת - מה שלא קרה המון זמן ואחרי שלא בוכים המון זמן מרגישים כאילו מדממים מהעיניים! מאד הולם!
על אף שלעצמי אני לא עושה הנחות ומתעמתת אחת על אחת עם הכל, אני לא טיפוס שיכתוב (או ידבר) על ההתמודדויות הרגשיות האמיתיות שלו בפומבי. אני גם לא בנאדם של 'מדורת השבט' וכל מני הפגנות תמיכה פומביות תמיד מביכות אותי נורא ומרגישות לי מאולצות, אבל כשהחניתי מתחת לבית מחיתי את הדמעות והייתי נחושה לכתוב בכלוב פוסט בדיוק כזה, על התמודדויות ותסכולים ואכזבות והכאבים שבפנים והכאבים שבחוץ ועוד כהנה וכהנה.
אבל אז הלכתי אל הירקן הגנב פה בשכונה וכטוב ליבי בהעמסת מיטב התוצרת שמתי לב שרספוטין של בוני אם מתנגן ברקע. תוך גג עשר שניות עברתי מטמורפוזה יסודית ומאבירת היגון הפכתי לגדייה עולצת.
ואני לא מצליחה להבין איך מצוקה שרק לפני שניה נראתה ככ הרת גורל וממשית ובאמת באמת כואבת, נהיית צל חיוור. מה זה אומר??? שאני לא סובלת באמת??? שאני לא בנאדם רציני??? שאני מדחיקה??? שאני חכמה??? שאני מבינה פרופורציות??? מה זה החרא הזה???
אבל תראו אותם!! איך אפשר שלא להאמין בכל הדברים היפים הטובים המבריקים והמזיעים שבעולם כשרואים אותם!!
חברת אמת היא זו שתזכיר לך שנפרדת מהאקסית המושלמת, כי רצית מישהו שמדבר פחות.
היא באמת דיברה המון.
(אבא קובנר)
האבא של הילד שלי גר בדירה שבה גרנו ביחד ושבה נולד הילד. אני קמתי ועזבתי עם שקים של בגדים וארגזי ספרים והשארתי את כל השאר מאחורי. עזבתי לדירה בשכונה אחרת וחייתי שם תקופה של חצי שנה שעד היום קשה לי לגשת אליה בראש ובלב כי היא מצערת אותי נורא. אחרי חצי שנה חזרתי לשכונה ומאז ועד היום אני גרה כמטחווי קשת מהדירה שלנו, שנשארה שלו. מדי פעם יוצא לנו להיתקל אחד בשניה בשכונה, עם או בלי הילד. לפעמים זה זורם יותר ולפעמים פחות. לפעמים הוא קרוב יותר ולפעמים מרוחק.
אחרי שעזבתי אותם לקח לנו שבועיים לחזור להיות בקשר שהלך והתחזק וחזר להיות קרוב וחברי, רק בלי הרומנטיקה. היינו מבלים המון ביחד, למעשה היינו נפרדים רק בשעות הערב כשכל אחד היה חוזר הביתה, עם או בלי הילד. היו פעמים שהייתי יושבת אצלו בסלון וממררת בבכי שיקח אותי בחזרה, פשוט כי הוא היה הבית שלי. זה היה מצחיק אותו. אני זוכרת שבוע שהוא היה חולה מת והילד היה אצלו אז פשוט חזרתי לגור איתם כדי לעזור. ישנתי על הספה בסלון והרגשתי שוב שלמה. הוא בחיים לא היה לוקח אותי בחזרה. האמון בינינו נשבר לגמרי וידעתי את זה, אבל כאב לי נורא.
ואז הוא הכיר את בת הזוג שלו ובאופן שלא היה טבעי לאף אחד מאיתנו, החל להתרחק ממני. הבנתי את זה והצדקתי את זה כי אי אפשר היה לעשות את זה אחרת, אבל זה היה בראש כי בלב היה לי מפחיד ועצוב. והיא מושלמת לו והיא מושלמת לילד ויש להם זוגיות טובה ומתוקה ואני אוהבת אותה ובפנטזיות שלי היינו יכולים להיות וואן ביג האפי פאמילי שחוגגים חגים ביחד ומרגישים רצויים אחד בבית של השני. בפועל זה לא קורה כי הוא מתקשה ליישב את התחזוקה הרגשית הדו-חזיתית הזאת. גם את זה אני מבינה. אז פיניתי את המקום שלי לגמרי והשארתי בינינו שיח מוגבל, מרוחקרוב, מאד בעדינות, כדי לשמור על סטטוס קוו.
אתמול הילד סיפר איזה סיפור שאבא וxxxx מתכננים לעבור דירה כי הבית ישן ומתפרק. הוא לא ידע להגיד לי לאן, אבל שוב פעם הרגשתי את הלב שלי מתרוקן. כששאלתי את אבא שלו אם הם עוברים, הוא אמר שזה תכנית כללית ושבכל מקרה זה יהיה איפשהו בשכונה. העברנו בינינו כמה משפטים אגביים על זה, למרות שהיה נדמה לי שאולי הוא קצת מנסה להרגיע אותי בתשובות שלו ואני ניסיתי לשדר שאני רגועה.
אבל האמת היא שאני מתה מפחד שוב לאבד אותו וזה מטומטם כי אני זאת שקמה והלכה לפני כמעט שמונה שנים. וזה מטומטם שאיכשהו הוא עדיין עגון לי במוח כבית, למרות שהוא כבר לגמרי לא. וזה מטומטם שכל מהלך כזה נחווה אצלי כשחזור של הפרידה והאובדן, שוב ושוב ושוב. וזה בעיקר מטומטם כי אני בכלל לא בטוחה שאם לא היה קורה מה שקרה, היינו נשארים ביחד. וזה הכי מטומטם כי כל זה לא מטומטם בכלל.
אין לי שום דבר חכם או צודק להגיד על פרידות, על גירושין, על בחירות אם להשאר או לעזוב. אני מכירה את הדיונים על בעד או נגד, הקטגורים והסנגורים של בגידות, הדיבור על מי פחדן ומי אמיץ והכל תמיד נשמע ונקרא לי כל כך נואל כי אי אפשר פשוט אי אפשר תמיד לבחור ולהיות שלם.
בתור ילדה מאד קינאתי בכל הילדים ששברו גפיים. לא יודעת למה, אם זה הגבס שהלך והתרפט עד שנהיה סמרטוטי ומזוהם, התנועה המוגבלת, תשומת הלב, הכאב הסמוי. לא חושבת שהייתי מזוכיסטית, אלא יותר סיקרנה אותי החוויה של הגוף המכזיב, זה שנכפף למציאות, גם אם עשינו את כל מה שצריך היה לעשות בשביל להישמר.
בקיבוץ תמיד היו שפע של הזדמנויות לשבור איזו עצם פה ושם, אבל איכשהו בשעה שסביבי כולם היו מתרסקים ומתנפצים, אני תמיד נותרתי בחתיכה אחת. זכורה לי במיוחד שבת חמה אחת בצהרי-קיץ לוהטים, כשכל הקיבוץ מעולף מהחמין של חדר-אוכל או סתם מעצלות ואין אף אחד בחוץ. טיפסתי על המקלט הכי גבוה בקיבוץ וניסיתי לזרוק את עצמי ממנו בצורה כזאת שעל-בטוח תישבר לי היד. אחרי כמה וכמה נסיונות הותשתי מהטיפוס הסיזיפי והתייאשתי. הידיים והרגליים נותרו שלמות.
כשגדלתי, קעקוע או פירסינג פה ושם הזינו את הסקרנות שלי לכאב. נדמה לי שזה יהיה הכי נכון להגיד - זה לא שאני אוהבת כאב, אלא הוא מסקרן אותי ומושך אותי, יותר מכל דבר אחר. הדמויות היחידות שאני מעריצה הן של אתלטים, לא רק בשל ההישגים הספורטיביים אלא גם ובעיקר מבחינת היכולת לפרוץ את הגבולות הגופניים האנושיים העלובים שניתנו לנו, ובעיקר מבחינת היכולת לשאת כאבים.
אני לא יודעת אם אי פעם כאב לי באמת, מלבד הלידה של הילד שלי שהיתה ארוכה מאד וקשה מאד והכל הסתבך בה. למרות זאת מבחינתי זו היתה החוויה הכי מכוננת בכל הסאגה הבלתי אפשרית הזאת שנקראת 'חיים', לא בהכרח כי מתן חיים וכל זה, אלא כי אז הרגשתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי כאב מרטש, מסמא, תובעני, בלתי פוסק, עמוק ונורא כל כך, עד שאחרי שהכל נגמר, לא זיהיתי את עצמי (כשגלגלו אותי על המיטה אל מחלקת יולדות, אמרתי 'שלום' בחביבות לבחורה שהיתה בחדר ורק אחרי כמה שברירי שניה קלטתי שאני אומרת שלום לבבואה שלי במראה). ואני חושבת שאני מתגעגעת אל הכאב המפלח והמפצפץ ההוא, שהבריח ממני את 'עצמי' והשאיר אותי כמעט בלי שום יכולת נרכשת מעבר לאינסטינקטים.
אני חושבת על הביטוי 'להיות בידיים שלו' ומנסה לנטרל את המילים מהסינקדוכיות או המטונימיות שלהן, אבל זה לא אפשרי, אני לא מצליחה ורק מסתבכת יותר וכל זה נהיה כבד מדי.
כנראה שהכי פשוט, זה פשוט לחטוף מכות.
בזמן האחרון אני מרגישה שהציצי שלי נהיה יותר קטן וזה משונה כי אצלנו במשפחה ככל שמזדקנות ככה הציצי גדל. יכול להיות שמצאתי את מעין הנעורים ואני שותה ממנו מבלי לדעת ונהיית צעירה יותר ולכן הציצי שלי קטן? אההה לוגיקה חביבתי....
***
אין דבר השנוא עלי בעולם כולו יותר מאשר לחכות לו. אלו רגעים לימינליים מסריחים בהם הגוף שלי כבר לא שלי אבל עדיין לא שלו. כמו אנטרופיה אני לא מצליחה לשלוט בכלום הכל בוער רועד מפרפר כושל מזיע מתנשם מטפטף מעיק מגרד וכל כך לא ברשותי ואני כל כך שונאת את זה וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה רק לבכות בלב ולהגיד לו נו איפה אתה בוא כבר כי בשניה שהדלת נפתחת אני כבר לא צריכה לדאוג לכל החרא הזה ולשלוט בעצמי כי הוא מגיע. ואז שקט.
***
הוא דופק אותי מאחורה חזק נורא. אני חושבת לעצמי כמה הוא אוהב את התחת שלי ואיזה מזל שיש לי תחת כזה. 'גי-דלתי.או-תו.בשביל-ך. גי-דלתי.או-תו.בשביל-ך' נמלטות לי מילים מהחזה וננשפות החוצה עם כל חבטה עמוקה של האגן שלו בי.
Confíteor Deo omnipoténti
et vobis, fratres,
quia peccávi nimis
cogitatióne, verbo,
ópere et omissióne:
mea culpa, mea culpa,
mea máxima culpa.
Ideo precor beátam Maríam semper vírginem,
omnes angelos et sanctos,
et vos, fratres,
oráre pro me ad Dóminum Deum nostrum.
* בחזה, אלא איפה.
