בתור ילדה מאד קינאתי בכל הילדים ששברו גפיים. לא יודעת למה, אם זה הגבס שהלך והתרפט עד שנהיה סמרטוטי ומזוהם, התנועה המוגבלת, תשומת הלב, הכאב הסמוי. לא חושבת שהייתי מזוכיסטית, אלא יותר סיקרנה אותי החוויה של הגוף המכזיב, זה שנכפף למציאות, גם אם עשינו את כל מה שצריך היה לעשות בשביל להישמר.
בקיבוץ תמיד היו שפע של הזדמנויות לשבור איזו עצם פה ושם, אבל איכשהו בשעה שסביבי כולם היו מתרסקים ומתנפצים, אני תמיד נותרתי בחתיכה אחת. זכורה לי במיוחד שבת חמה אחת בצהרי-קיץ לוהטים, כשכל הקיבוץ מעולף מהחמין של חדר-אוכל או סתם מעצלות ואין אף אחד בחוץ. טיפסתי על המקלט הכי גבוה בקיבוץ וניסיתי לזרוק את עצמי ממנו בצורה כזאת שעל-בטוח תישבר לי היד. אחרי כמה וכמה נסיונות הותשתי מהטיפוס הסיזיפי והתייאשתי. הידיים והרגליים נותרו שלמות.
כשגדלתי, קעקוע או פירסינג פה ושם הזינו את הסקרנות שלי לכאב. נדמה לי שזה יהיה הכי נכון להגיד - זה לא שאני אוהבת כאב, אלא הוא מסקרן אותי ומושך אותי, יותר מכל דבר אחר. הדמויות היחידות שאני מעריצה הן של אתלטים, לא רק בשל ההישגים הספורטיביים אלא גם ובעיקר מבחינת היכולת לפרוץ את הגבולות הגופניים האנושיים העלובים שניתנו לנו, ובעיקר מבחינת היכולת לשאת כאבים.
אני לא יודעת אם אי פעם כאב לי באמת, מלבד הלידה של הילד שלי שהיתה ארוכה מאד וקשה מאד והכל הסתבך בה. למרות זאת מבחינתי זו היתה החוויה הכי מכוננת בכל הסאגה הבלתי אפשרית הזאת שנקראת 'חיים', לא בהכרח כי מתן חיים וכל זה, אלא כי אז הרגשתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי כאב מרטש, מסמא, תובעני, בלתי פוסק, עמוק ונורא כל כך, עד שאחרי שהכל נגמר, לא זיהיתי את עצמי (כשגלגלו אותי על המיטה אל מחלקת יולדות, אמרתי 'שלום' בחביבות לבחורה שהיתה בחדר ורק אחרי כמה שברירי שניה קלטתי שאני אומרת שלום לבבואה שלי במראה). ואני חושבת שאני מתגעגעת אל הכאב המפלח והמפצפץ ההוא, שהבריח ממני את 'עצמי' והשאיר אותי כמעט בלי שום יכולת נרכשת מעבר לאינסטינקטים.
אני חושבת על הביטוי 'להיות בידיים שלו' ומנסה לנטרל את המילים מהסינקדוכיות או המטונימיות שלהן, אבל זה לא אפשרי, אני לא מצליחה ורק מסתבכת יותר וכל זה נהיה כבד מדי.
כנראה שהכי פשוט, זה פשוט לחטוף מכות.
