האבא של הילד שלי גר בדירה שבה גרנו ביחד ושבה נולד הילד. אני קמתי ועזבתי עם שקים של בגדים וארגזי ספרים והשארתי את כל השאר מאחורי. עזבתי לדירה בשכונה אחרת וחייתי שם תקופה של חצי שנה שעד היום קשה לי לגשת אליה בראש ובלב כי היא מצערת אותי נורא. אחרי חצי שנה חזרתי לשכונה ומאז ועד היום אני גרה כמטחווי קשת מהדירה שלנו, שנשארה שלו. מדי פעם יוצא לנו להיתקל אחד בשניה בשכונה, עם או בלי הילד. לפעמים זה זורם יותר ולפעמים פחות. לפעמים הוא קרוב יותר ולפעמים מרוחק.
אחרי שעזבתי אותם לקח לנו שבועיים לחזור להיות בקשר שהלך והתחזק וחזר להיות קרוב וחברי, רק בלי הרומנטיקה. היינו מבלים המון ביחד, למעשה היינו נפרדים רק בשעות הערב כשכל אחד היה חוזר הביתה, עם או בלי הילד. היו פעמים שהייתי יושבת אצלו בסלון וממררת בבכי שיקח אותי בחזרה, פשוט כי הוא היה הבית שלי. זה היה מצחיק אותו. אני זוכרת שבוע שהוא היה חולה מת והילד היה אצלו אז פשוט חזרתי לגור איתם כדי לעזור. ישנתי על הספה בסלון והרגשתי שוב שלמה. הוא בחיים לא היה לוקח אותי בחזרה. האמון בינינו נשבר לגמרי וידעתי את זה, אבל כאב לי נורא.
ואז הוא הכיר את בת הזוג שלו ובאופן שלא היה טבעי לאף אחד מאיתנו, החל להתרחק ממני. הבנתי את זה והצדקתי את זה כי אי אפשר היה לעשות את זה אחרת, אבל זה היה בראש כי בלב היה לי מפחיד ועצוב. והיא מושלמת לו והיא מושלמת לילד ויש להם זוגיות טובה ומתוקה ואני אוהבת אותה ובפנטזיות שלי היינו יכולים להיות וואן ביג האפי פאמילי שחוגגים חגים ביחד ומרגישים רצויים אחד בבית של השני. בפועל זה לא קורה כי הוא מתקשה ליישב את התחזוקה הרגשית הדו-חזיתית הזאת. גם את זה אני מבינה. אז פיניתי את המקום שלי לגמרי והשארתי בינינו שיח מוגבל, מרוחקרוב, מאד בעדינות, כדי לשמור על סטטוס קוו.
אתמול הילד סיפר איזה סיפור שאבא וxxxx מתכננים לעבור דירה כי הבית ישן ומתפרק. הוא לא ידע להגיד לי לאן, אבל שוב פעם הרגשתי את הלב שלי מתרוקן. כששאלתי את אבא שלו אם הם עוברים, הוא אמר שזה תכנית כללית ושבכל מקרה זה יהיה איפשהו בשכונה. העברנו בינינו כמה משפטים אגביים על זה, למרות שהיה נדמה לי שאולי הוא קצת מנסה להרגיע אותי בתשובות שלו ואני ניסיתי לשדר שאני רגועה.
אבל האמת היא שאני מתה מפחד שוב לאבד אותו וזה מטומטם כי אני זאת שקמה והלכה לפני כמעט שמונה שנים. וזה מטומטם שאיכשהו הוא עדיין עגון לי במוח כבית, למרות שהוא כבר לגמרי לא. וזה מטומטם שכל מהלך כזה נחווה אצלי כשחזור של הפרידה והאובדן, שוב ושוב ושוב. וזה בעיקר מטומטם כי אני בכלל לא בטוחה שאם לא היה קורה מה שקרה, היינו נשארים ביחד. וזה הכי מטומטם כי כל זה לא מטומטם בכלל.
אין לי שום דבר חכם או צודק להגיד על פרידות, על גירושין, על בחירות אם להשאר או לעזוב. אני מכירה את הדיונים על בעד או נגד, הקטגורים והסנגורים של בגידות, הדיבור על מי פחדן ומי אמיץ והכל תמיד נשמע ונקרא לי כל כך נואל כי אי אפשר פשוט אי אפשר תמיד לבחור ולהיות שלם.
