מאתמול בערב הייתי במצברוח פשוט נורא, מסיבות שכולן מוצדקות! הלכתי לישון מאוחר, אחרי שצפיתי בהרבה יותר מדי סרטונים באינסטגרם וכל הלילה התעוררתי לסירוגין, עם השיר ג'אסט לייק הבן של הקיור מתנגן לי במוח, מה שרק קבר אותי עוד יותר במלנכוליה ובצער.
התעוררתי הבוקר אותו הדבר. השיר המשיך לחפור לי בראש כמו תולעת אכזרית ואני התמסרתי לכאב, הו כמה שהתמסרתי! בדרך חזרה הביתה מהסטודיו שמתי אותו בפול ווליום ואפילו בכיתי קצת - מה שלא קרה המון זמן ואחרי שלא בוכים המון זמן מרגישים כאילו מדממים מהעיניים! מאד הולם!
על אף שלעצמי אני לא עושה הנחות ומתעמתת אחת על אחת עם הכל, אני לא טיפוס שיכתוב (או ידבר) על ההתמודדויות הרגשיות האמיתיות שלו בפומבי. אני גם לא בנאדם של 'מדורת השבט' וכל מני הפגנות תמיכה פומביות תמיד מביכות אותי נורא ומרגישות לי מאולצות, אבל כשהחניתי מתחת לבית מחיתי את הדמעות והייתי נחושה לכתוב בכלוב פוסט בדיוק כזה, על התמודדויות ותסכולים ואכזבות והכאבים שבפנים והכאבים שבחוץ ועוד כהנה וכהנה.
אבל אז הלכתי אל הירקן הגנב פה בשכונה וכטוב ליבי בהעמסת מיטב התוצרת שמתי לב שרספוטין של בוני אם מתנגן ברקע. תוך גג עשר שניות עברתי מטמורפוזה יסודית ומאבירת היגון הפכתי לגדייה עולצת.
ואני לא מצליחה להבין איך מצוקה שרק לפני שניה נראתה ככ הרת גורל וממשית ובאמת באמת כואבת, נהיית צל חיוור. מה זה אומר??? שאני לא סובלת באמת??? שאני לא בנאדם רציני??? שאני מדחיקה??? שאני חכמה??? שאני מבינה פרופורציות??? מה זה החרא הזה???
אבל תראו אותם!! איך אפשר שלא להאמין בכל הדברים היפים הטובים המבריקים והמזיעים שבעולם כשרואים אותם!!
