אני חושבת שמה שהכי מביך אותי בעולם זו אינטימיות. לא בדיוק יודעת להגיד אינטימיות מאיזה סוג, כי יש כמה.
למשל לגלות למישהו הכל; לספר, להיחשף, להתערטל רגשית כמו שקוראים לזה, המטאפורה השחוקה של לשים את הלב והמוח על השולחן ולהגיד 'הנה זה שלי' - זו אינטימיות? אני לא יודעת, אבל אם כן, היא מהסוג שלא מביך אותי. במקרים מסוימים אצטרך מידה לא מבוטלת של אומץ לב, במקרים אחרים אומדן זריז של עלות-תועלת, אבל זה לא יביך אותי.
לא לפחד לזחול להקיא לחרחר לרייר ליפול לעשות מעצמי צחוק להגיד 'זה מביך אותי' לכאוב לבכות לא לדעת מה להגיד לא לדעת את התשובות לא לעמוד בכאב - זו אינטימיות? אני לא יודעת, אבל אם כן, גם היא מהסוג שלא מביך אותי. לפעמים אני לא מרגישה הכי כוסית בעולם, או פתאום מאבדת בטחון לגבי הכוס שלי או התחת שלי, או כל איבר אחר - יהיו שתי שניות של דיאלוג פנימי של 'אוי וויי' ואז 'את אנושית, שחררי' וזה עובר. זה לא מביך אותי.
בתור ילדה הייתי נורא ביישנית, בקושי פציתי פה ותמיד הייתי בשוליים לא ממש מבחירה אלא כי ככה יצא ולא היו לי הכוחות הנפשיים לפלס לעצמי דרך למרכז ואז איכשהו כבוגרת לימדתי את עצמי לא להיות נבוכה כמעט משום דבר, לא להתבייש כמעט בשום דבר. מנגנון פיצוי כנראה.
*
כשאני שרה באוטו בקול רם עם הרדיו ואז נכנסת לחניון של העבודה ובמינוס אחד כבר מפסיקים לקלוט אז אני מכבה ובבת אחת נהיה שקט, מלבד הטרטור הנמוך של המזגן וחריקות הצמיגים על רצפת הבטון המוחלקת עם כל סיבוב של ההגה, ואני ממשיכה לשיר והקול שלי נשמע קטן, מתנצל, חלש. אז אני נבוכה.
קודם כשאוננתי במיטה בחלון פתוח והיה רעש גדול מהתמ"א בחוץ ובדיוק בעשירית השניה לפני שגמרתי כיבו איזה מכשיר ובבת אחת השתרר שקט מחריש אוזניים אז גמרתי בצעקות מהוסות, קצת שתוקות כאלה כדי לא להפריע ושמעתי את עצמי בקול מקומפרס, חנוק. אז הייתי נבוכה.
כשהוא שם לי ידיים על הבטן (הכרסונת). אז אני נבוכה.
ואני לא יודעת להגיד מאיזה סוג זה, אבל זה מהסוג הזה.
