The Dogs of Lust

בא לי להעיף סטירה לשקית הזאת

באוטובוס לעבודה אני בוהה באישה מתאפרת. זה משום מה מזכיר לי שמדי פעם כשרצה שאפנה אליו את המבט היה תופס אותי בעור הצוואר מתחת ללסת התחתונה, המקום הזה שבו הגיל מתחיל לתת את אותותיו לראשונה, בהשמטות וברפיון העור, ומסובב אותי אליו. 

יש מקומות בגופה של אישה מתבגרת שבהם אסור לגעת! אני אפילו לא בטוחה עד כמה הוא מודע לחומרת המעשה. 

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי בחיי. כשאני לא מזדיינת אני מאוננת וכשאני לא מאוננת אני מזדיינת וכשאני לא מאוננת ולא מזדיינת, אני רק חושבת על מתי אאונן או אזדיין שוב. תיבת הפנדורה של הסטיות הקשות ביותר שלי נפתחה ובתחתית שלה אין שום תקווה רק עוד ועוד פנטזיות מתועבות ומלוכלכות וזה מאד קשה לתפקד ולהיות אדם מועיל בעולם כשאת מרגישה כמו קופת בונובו. 

מתישהו בשעה החמישית ברצף כבר הייתי שמוטה לו על הזין בלי שום יכולת להגיב, בזמן שהוא ממשיך להעלות ולהוריד אותי עליו כמו פלאשלייט. היה איזה רגע, שבריר של אנושיות, שניסיתי להזיז את רגל שמאל והברך איכשהו התפרקה לי ועשתה קנאק גדול ואני נפלתי אחורה על הרצפה נאנקת מכאבים. הוא הסתכל עלי בהשתוממות סדיסטית ממרומי מושבו על הספה, גהר עלי, דחף את הזין שלו לכוס המחוסל שלי ופשוט המשיך לזיין אותי ככה על הרצפה. כאב לי נורא והייתי מאושרת. קופת בונובו.

אני שואלת אותו מה יהיה אם אקיא מרוב כאב. הוא אומר שנתמרח בזה ונמשיך. אני שואלת מה יהיה אם הוא יקרע לי את הרקטום ואני אדמם ויהיה לי מלא טחורים ואני לא אוכל לעשות קקי יותר. הוא אומר שזה יהיה מבאס אבל נסתדר. אני שואלת אותו אם הוא ילחש לטחורים שלי מילות נחמה רכות ויגיד להם שהכל יהיה בסדר והוא אומר שבטח, ברור.

קופת בונובו.

כל חיי הייתי בודדה אבל אף פעם לא לבד. הדיבור הפנימי הבלתי פוסק, אינספור חישובים, בחינות, שקילות וסימולציות כמעט מעולם לא באו לידי ביטוי כלפי חוץ. היה יותר קל לשתוק מאשר לנסות להסביר את עצמי. היום זה לפעמים קשה. אני מעבירה ימים שלמים בשתיקה או בדיבור מצומצם ולא מוצאת טעם במילים מרובות, או שאני מפטפטת בלי להפסיק על הכל וכל דבר שרק מגרד את פני השטח, תמיד על פני השטח. משום מה אני חושבת עכשיו על תהלה של ש"י עגנון אבל אני לא מתכוונת לחטט בזה כרגע, גם לנבירות במחילות הנפש אין כבר טעם בעיני. זה שקר. אני אומרת שאני פתורה לעצמי אבל האמת היא שאני חושבת שזה לא באמת מעניין אף אחד ושממילא אין מי שיקשיב. אני כותבת את זה ובוכה.

אולי זה דיכאון, אני לא באמת יודעת. 

אני חושבת על החיים שאני חיה ומתגעגעת הרבה לחיים אחרים שחייתי במקומות אחרים. לפעמים זה מרגיש כמו לחיות באקווריום ואני תוהה אם אי פעם חייתי ממש, גם אז בחיים ההם במקומות ההם אליהם אני מתגעגעת. נדמה לי שגם אז התגעגעתי אבל אולי זה היה רק סבל נסיבתי. יכול להיות שאני חיה חיים של געגוע מתמשך? ואם כן, אילו מן חיים אלה?

אני מנסה להעריך באחוזים את היחס בין רגעי השמחה לעצבות ואני לא מצליחה להחליט לכאן או לכאן.

התלות הרגשית שלי באנשים אחרים מרגיזה אותי נורא ומעציבה אותי אף יותר, כי ככל שאני זקוקה יותר ככה אני מרגישה לבד יותר, כי אני לא מצליחה לקבל מענה. יש אנשים שמצליחים לשכנע אותי בדברים מסוימים לגבי עצמי וגורמים לי להטיל בעצמי ספק אדיר (שלא באשמתם) בלי לקחת אחריות (הם לא יודעים שאני ככה) וזה מוריד אותי ביגון שאולה. זה כאב שאני סוחבת איתי אחר כך עוד הרבה יותר מדי זמן ואני צריכה שוב ושוב להזכיר לעצמי - אל! (תתמסרי/תתערטלי/תתני אמון/תאמיני/תספרי - מחקי את המיותר) והתזכורת הזאת היא אולי מה שהכי כואב לי. 

ואני כן יודעת להגיד מה אני רוצה, פשוט אין לי למי להגיד את זה.

העיסוק העצמי מבחיל אותי ואני לא מבינה למה בכלל אכפת לי. אני צריכה להפסיק עם הנרקסיזם הילדותי הזה, להפסיק לרצות, להפסיק לקוות, להפסיק להתאוות ולדמום.

שמישהו יחזיק את הלב שלי

גמרתי על הסרטון הזה עכשיו 3 פעמים רצופות כי בנוסף על שלל הסטיות והקינקים שלי אני גם מתחרמנת רצח מאנומליות, אבל של בני אדם לא של AI, ואחרי שגמרתי לגמור בצרחות על המפלצת הזאת פתאום חשבתי לעצמי שאולי זה AI ונכון שלא בוכים על חלב שנשפך או על ברטולין שניגר אבל זה ממש יבאס אותי לדעת שעבדו עלי בעיניים! תעזרו לי להבין אם זה AI או לא! ואל תגידו לי מה זה משנה, זה משנה לי מאד!

לינק לסרטון (מומלץץץץץץץ!!!!1):

התחיל איתי באוטובוס עכשיו עתודאי יפהפה בן 21 שלומד פה באוניברסיטה משהו קוואנטים עם מחשבים ובזמנו החופשי מתנדב בעמותה לנוער בסיכון והוא אפילו לא ידע שהוא יכול לקבל על זה מענקים והוא יפהפה והוא סיפר לי על היום שלו ומה הוא הולך לעשות הערב ושהוא אמיץ ואין לו בעיה להתחיל עם בחורות וצחקתי מכל מה שהיה לו להגיד כמו בקומדיה אמריקאית והוא אמר שהוא רוצה זוגיות ושמישהי בת 26 שברה לו את הלב והוא יפהפה ויש לו כפות ידיים יפהפיות וכל זמן שהוא דיבר אלי בעיניים יפהפיות בורקות דמיינתי איך האצבעות הנעריות הארוכות האלה מפשפשות לי בכוס ואמרתי לו שנדמה לי שאין בו שום דבר לא בסדר ושהוא מושלם אז הוא אמר אה לא המשפחה לא משהו כי אבא בגד באמא אז אמרתי לו מה נו מאור כולם עושים את זה כל הזמן והוא אמר לי שזה לא יפה שאני גם לוקחת ממנו את הזכות להרגיש דפוק וגם גוזלת ממנו את התקווה לזוגיות טובה והסתכלתי לו בעיניים ורציתי להגיד לו מאור אתה יפהפה בוא נתחתן עכשיו משהו צנוע אני אעשה לך מלא ילדים מפגרים כי הביציות שלי כבר פגות תוקף אבל הם יהיו יפהפיים מאור כי אתה יפהפה אבל במקום זה אמרתי לו די מאור הכל יהיה בסדר תהיה לך אישה נהדרת וזוגיות נפלאה והוא צחק צחוק יפהפה ואמר שהוא כבר מזמן היה צריך לרדת אבל הוא ממשיך איתי ורציתי להגיד לו מאור שים עלי טבעת עשה ממני אישה מהוגנת התחתונים שלי כבר נורא רטובים אבל אז האוטובוס הגיע לתחנה וירדנו ביחד ונפרדנו לשלום אבל אני עוד לא מרגישה בשלה להמשיך הלאה.

לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה

חֶרֶשׁ אֵצֵא לִי אֲטַיְּלָה;

לֹא בָהָר וְלֹא בַבִּקְעָה –

שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה.

וְהַשִּׁטָּה פּוֹתְרָה חִידוֹת

וּמַגִּידָה הִיא עֲתִידוֹת.

אֶת-הַשִּׁטָּה אֶשְׁאַל אָנִי:

מִי וָמִי יְהִי חֲתָנִי?

וּמֵאַיִן יָבוֹא, שִׁטָּה –

הֲמִפּוֹלִין אִם מִלִּיטָא?

הַבְּמֶרְכָּבָה יַעֲבֹר שְׁבִילוֹ,

אִם בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ?

וּמַה-יָּבִיא לִי שִׁלּוּמִים:

חֲרוּזֵי פְנִינִים אִם אַלְגֻּמִּים?

וּמַה-תָּאֳרוֹ: צַח אִם-שָׁחֹר?

אַלְמָן הוּא אִם-עוֹדוֹ בָחוּר?

שֶׁמָּא זָקֵן, שִׁטָּה טוֹבָה,

אָז לֹא אֶשְׁמַע, אָז לֹא אֹבֶה.

אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –

וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!

לְרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן:

אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן! 

(ח.נ ביאליק)

*זאת טבבויה צהובה

- מפחדת לעשות קקי ופיפי כמו בפעם הראשונה אחרי לידה וגינלית.

- פרוקטוגליבנול לתחת. רפידות אבץ קפואות לכוס.

- לא יוצאת מהבית יומיים.

- מסמסת לשכנה מהקומה מתחת שאני מצטערת.