The Dogs of Lust

כבר שעות הוא לא מפסיק ואני לא יודעת ממה אני מפחדת יותר.

שכשלקחתי את החתול השמן שלי לפסיכיאטר קרה לי דבר מדהים. בעודי נסחבת מזיעה ומתנשפת עם חתול ששוקל 10 קג בכלוב נשיאה בגודל של יחידת מזגן חלון, נעמד מולי על המדרכה גבר לא בלתי חתיך ואמר לי "זה נראה כבד, את צריכה עזרה?" אמרתי לו ש-כן וואו זה ממש יהיה נחמד מצדך זה פה עוד איזה 50 מט.. ואז הוא שאל אותי "רגע מה זה, חתול?" אז עניתי - כן! אז הוא אמר - "אה לא אני לא יכול אני אלרגי סורי" והמשיך בדרכו. 

וחשבתי על זה עכשיו כשהכנתי כרוב ממולא שזה ממש סופרפוזיציה לדינמיקה הרומנטית שלי עם גברים - לא בלתי חתיכים, מגיעים בזמן ונורא רוצים, אבל אפעס לא יכולים.

שחצנות גברית 

(אבל אמיתית, לא כזאת שבאה לפצות על חוסרים)

שהוא אבא של חבר טוב של הילד שלי והוא עצמו חבר די טוב שלי, למה הוא מחרמן אותי ככה? הבעיה היא בי? שמישהו יגיד לי שאני צודקת ושזה מחרמן ממש

בשבוע שעבר חגגתי 49 סתוים.

אני חושבת שאולי כבר לעולם לא יהיה לי בית מסודר עם פרקט, אוטו חדש, בן זוג כמו אבא, הזמנות לארוחות ערב, טיולי סוף שבוע, שקט.

הרבה פעמים אני מותשת מעצמי, מהפראות הבלתי צפויה, העצבים שקרובים מדי לעור, הקושי לרסן את עצמי, החיפוש המתמיד, הסקרנות, הפליאה, האינפנטיליות, ההתרגשויות, ההתאהבויות, ההתקשרויות, ההתאכזבויות, ההשתכרויות. לפעמים אני מוצאת מישהו שרוצה בזה. לפעמים הוא הולך.

אני עייפה. אני בסדר. טוב לי. אני חושבת.

(דעאל גרסיה מרקס)