כל היום הייתי מחוץ לבית בעניינים לא מעניינים.
בדרך חזרה על כביש החוף דרומה בואכה תל אביב, נסעתי עם חלונות פתוחים ומוזיקה בפול ווליום.
זה לא ייאמן איך הקלישאה הזאת עובדת עלי כל פעם מחדש; השיער נכנס לי לפרצוף ולפה ולעיניים ובכלל מציק ומטריד, אבל אני עדיין חשה עצמי מועצמת ובלתי מנוצחת ואיזה מהמם זה להיות נזר הבריאה.
אני שומעת רדיו כי זה הרגל מגונה שקשה לי להיפטר ממנו.
כל פעם יש שיר מעולה ועולה לי הדופק ואני רוקדת באוטו ומדמיינת איך הנהגים האחרים חושבים שאני סופר מגניבה, ואז יש פרסומות וכל הפאסון שלי יורד, אני מהר מחלישה ומקווה שאף אחד מהנהגים האחרים (שאותם אני מנסה להרשים) לא שם לב.
הגעתי הביתה לנפולת של מאמרים וטקסטים להגהה שחיכו לי יפה ובסבלנות כל היום, אבל בגלל שהאדרנלין שלי היה בשמיים והשרירים דרוכים והמוח בכלל לא במצב לקבל החלטות נכונות (כנראה) אמרתי לעצמי - מה יש חמודה, שימי לך SHAMEN באוזניות בזמן שאת עובדת.
מה שקרה זה שרקדתי בסלון בגופיית ספורט, מכנסי טרנינג ונעלי ספורט כאילו אני במיניסטרי אוף סאונד והשנה היא 1990 ומשהו, התפללתי עם מיסטר סי, הזעתי כמו חמור, קיבלתי טלפון זועם מקולגה שאמר שהוא מחכה לחומרים, אמרתי לו כן כן, אמרתי לעצמי -
you ought to keep coming on, and coming on strongggg
והמשכתי לרקוד.
אני כל כך מתגעגעת למסיבות של הניינטיז!!!
