אני ממש לא החור שלו, רחוקה שנות אור מהתפקיד, אבל אני כל כך נהנית להיות חור לשימושו.
הוא לא באמת יגיד לי לחכות לו על ארבע, או על שש, או בכל דרך מתכלבת אחרת, אבל אני כל כך אוהבת להוריד את עצמי לשם. אני אפילו לא צריכה להרים אליו מבט, אלא מספיק לי לעצום עיניים ולדעת שהוא שם מעלי.
הוא לא רואה צורך בגינונים של כן אדוני, או לא אדוני, אבל ברור לשנינו איפה הגבול עובר, או יותר נכון איפה אסור לי לעבור אותו.
אני נהנית לחשוב שאני לא מתמסרת מנטאלית ושהמוח שלי נעול והוא בסדר עם זה. הוא גם בסדר עם לדעת בדיוק איך לעקם לי את המוח מעצבים, בלי שבאמת תהיה לי היכולת או האפשרות להגיב.
הוא לא משפיל אותי בשום צורה שהיא. אני מאושרת ומועצמת כשהוא דורך לי על הראש, מצליף בי, יושב לי על הפרצוף, יורק עלי, ממלא את הפרצוף שלי בזרע ומתייחס אלי כאל חפץ.
הוא לא הדאדי שלי ולא מחנך, או מנטור. אבל הוא מעניש אותי טוב-טוב כשאני מתנהגת בצורה לא ראויה. בעיניו.
כי מה שבעיניו, זה מה שחשוב. ומה שבעיני, למי אכפת.