שעת אפס על כביש מהיר דרומה, בדרך ליום שלם של פגישות. בקושי פקחתי עין וכבר כל כך הרבה צעקות, התקוממות, תרעומת, אי הבנה ועלבונות. אנשים זה נורא.
בכל אופן לא על זה רציתי לדבר, אני רציתי לדבר על סבא שלי. חחחח סתם לא, למרות שגם הוא מת, שניהם.
כמה מהסשנים השערורייתיים ביותר שחוויתי, עברו עלי פה קרוב. שעות כשאני אזוקה לקיר בשלשלאות, מותשת מכאב ועונג אבל בעיקר כאב, כולי מנוקדת ומותזת שעווה, דם, רוק, עוד לא זרע. וטוב שאזוקה לקיר בשלשלאות, כי הברכיים כבר לא מחזיקות והראש שמוט אחורה כנגד הקיר, שהיה קפוא למרות שהמזגן היה על 28 מעלות. היה אז חורף.
"הכל בסדר?", הוא חג סביבי דרוך, שחור, גדול. שקט.
"ירוק, אדוני", אני לואטת בשארית כוחותיי, כי זה תמיד ירוק, כי גם כשהגוף חבול ומוכה וכולו מכיתות דם, המוח עדיין רוצה עוד.
הוא מקרב להבת נר לגומת הכוס העליונה, איפה ששפתיים משיקות לשפתיים משיקות לדגדגן חבוי. אני לא יודעת את זה כרגע, כי העיניים שלי מכוסות. אני יודעת את זה ברגע שאני מרגישה את חום הלהבה, אבל עוד לפני שאני מספיקה להתפלל ולקוות שזה לא יהיה זה, זה זה. השעווה נוטפת לי בגומת הכוס העליונה, איפה ששפתיים משיקות לשפתיים משיקות לדגדגן חבוי, וזולגת פנימה לאט ושם נקרשת במהירות.
הכאב. לא ניתן לתאר במילים.
ואז צריבת קור. קוביית קרח שנתחבה לי לתוך הכוס, "תחזיקי את זה בפנים".
החזקתי.
אבל גם על זה לא רציתי לדבר. בדרך שמעתי את ברי סחרוף והבנתי שתמיד הלכתי באמונה עיוורת, אל פי תהום.
