גם השבת הזו נסענו צפונה, הפעם לבקר את סבתא שלי בקיבוץ. אין מה לומר, גם בחום כבד, מחניק, רובץ ומאובק, העמק הוא חלום. קצת עכור אמנם, אבל עדיין חלום.
בסיבוב לפני העליה לקיבוץ שאלתי את הילד איך זה מרגיש לו לדעת שאני גדלתי במקום כזה, כל כך שונה מהמקום שהוא גדל בו. "זה משונה" הוא ענה. "את תמיד יודעת שמות של עצים וצמחים ואוהבת חיות והיית הולכת יחפה תמיד בתור ילדה נכון?" הסכמתי איתו. "אהבת לגור כאן?" הוא שאל. עניתי לו שלפעמים כן ולפעמים לא, אבל שאני חושבת שכולם מרגישים ככה לגבי המקומות שבהם הם נמצאים.
ההורים שלי חיכו לנו אצל סבתא. עבורם הביקור בקיבוץ תמיד טיפה יותר טעון, כי הם היו 'עתודה' ובגדו. עזבו. אבא שלי היה מרכז משק, אמא אמנם מתל אביב ומה היא בכלל ידעה מהחיים שלה ה 'עירניקית' הזאת, אבל בכל זאת תרמה להוויי הקהילתי. יש חברי משק שעד היום מחמיצים להם פנים על מדרכות הקיבוץ.
הביקורים האלה תמיד גורמים לי לחשוב המון על יחסי משפחה, ילדות, צרכים רגשיים, צרכים חומריים..
אני מגיעה ממשפחה מעוטרת ומהוללת בצה"ל, במיוחד בחטיבה מסוימת. איכשהו כשאנחנו כמה דורות ביחד תמיד השיחה תתגלגל לסיפורים על הצבא, על מלחמה (על כל המלחמות), על החזית והעורף - שעבור נשות המשפחה היה גם הוא חזית קטנה, אמנם בלי אבידות בנפש או בגוף, אבל עדיין, חזית.
אז ישבנו ככה ארבעה דורות מסביב לשולחן ונזכרתי איך כשהייתי ילדה, שיחקתי יום אחד בדשא שמתחת לבניין ופתאום אמא שלי קראה 'אבא הגיע! אבא הגיע!' ורצה אל עבר גבר מזוקן ומגודל שיער במדים מאובקים. ידעתי שהוא 'אבא' כי זה מה שאמא אמרה ותיארתי לעצמי שהוא בטח אבא שלי, אבל לא הרגשתי שהוא אבא שלי. לא ידעתי מי הוא. סיפרתי את כל זה וצחקתי. כולנו צחקנו. אבל סבתא שלי בכתה וגם אמא שלי בכתה ורק אבא שלי אמר בעיניים לחות "עד אז היה לי שפם דורגלים אבל 70 יום לא הייתי בבית, אז הפסקתי להקפיד".
* הוסבר לי כי 'שפם דורגלים' זה כשקצוות השפם יורדות כלפי מטה משני צדי הפה, כמו דורגלים (של מאג אולי? אני לא בטוחה). ו 'דורגלים' זה הגיה מעוותת של 'דו רגלים', שתי רגליים. ולכולם בחטיבה היה כזה. איזה חטיבה מפגרת, גם חסרי טעם וגם לא יודעים לדבר עברית.
** והשיר, ובכן רצו לי עשרות שירים בראש אבל זה התעקש ונתקע. נכס צאן ברזל באיכות ממש גרועה, אבל עדיין כזה שפורט לי על נימי הנפש.
