כבר חודש הוא מייבש אותי. חודש. אתם יודעים מה זה לא להזדיין איתו חודש??? לא! אתם לא יודעים!
עברתי מלטפס על הקירות ללבכות בשקט בפינה ולהחליף תחתונים בקצב של ילדה בת שנתיים וחצי בגמילה מטיטולים, כי אני בוכה מהכוס.
ונדמה לי שהוא נהנה כשאני סובלת.
אחרי הרבה תחנונים הוא הסכים להגיד שאולי השבוע נראה.
דהרתי אל ולנטינה הקוסמטיקאית המטורפת שלי ועברתי אצלה ויה דולורזה לפחות כמו ישו ולא שכחתי לעדכן אותו בלוחות הזמנים שלי השבוע כי אני בחורה עסוקה. מאד.
אבל לוחות הזמנים הצפופים שלי לא ממש עניינו אותו והתגובות שלו התקצרו והרגשתי שאני מאבדת את החולה.
מפה לשם אני בחורה פרגמטית וגם חכמה, אז חזרתי בי מכל הההצהרות ורק אמרתי שאחכה לו איפה ומתי שהוא רוצה, רק שיתן לי התראה של חצי שעה.
"איך אני אוהב שהסטנדרטים שלך משונמכים, מ 'תעדכן אותי מתי כי צריכה לתכנן לוז בשבוע עמוס רצח', ל 'תן לי התראה של חצי שעה'. יפה, אנחנו מתקדמים. כלבה טובה. וחכמה. עכשיו, פחות גיפים מטומטמים ותעלי את השניה לכלוב".
