אחרי לילה קשה הגיע יום דווקא בסדר וחשבתי על כמה אני מסורה עד העצם ל 'ניקיון' של החיים האלה, כמו גם ל 'טינופת'.
לקח לי כמה שנים טובות של טיפול, בשביל ליישב הכל בשלום ולקבל את יכולת ההתמסרות הדואלית הטוטאלית הזאת. שילמתי מחירים כבדים והתייסרתי בתהיות וחיבוטי נפש מתישים, אבל תודה לאל כבר שנים שאני אני ואני אחת, לא מפוצלת, לא שסועה, בלי בקיעים, בלי סדקים. מונוליט.
אני מתייחסת באותה מידת מסירות, כבוד ואהבה גם לצרכים ולפרקטיקות הלכאורה-אלטרנטיביים שבי, וגם לצרכים ולפרקטיקות הלכאורה-נורמטיביים שבי ואין אצלי הפרדה, או חלוקה לתאים, אין אשמה, או ייסורים. אני מסורה לכל כולי עד תום.
היה פעם ספר ילדים כזה מתוך סדרה של דני קרמן ועוד מישהו אולי, על כל מני דמויות ואישים ואחד מהם היה על ארכימדס, שכשהמציא את חוק הציפה אמרו לו 'אז מה, זה לא חדש, כל אחד יודע את זה'. אז אולי זה לא חדש וכל אחד יודע את זה, אבל אז מה, אי אפשר תמיד לחדש.
