כתבתי פה פעם מתישהו על מודולציות ועל כמה זה חלק מהחיים שלי. האמת היא, שאני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה ואני לא יודעת איך לחיות אחרת.
קמתי בבוקר והייתי אמא למופת, כזאת שמכינה ומארגנת ומסדרת ומביאה את הילד לבצפר מתוקתקת, אפילו שאין לי באמת בשביל מה להתלבש יפה, כי עבודה מהבית וכל זה. אני אוהבת את מבטי הקנאה של האמהות האחרות ואני אוהבת את המבטים הרעבים של האבות האחרים, זה משמח אותי.
אחר כך הלכתי לרופא וקיבלתי דיאגנוזה מבאסת ותכנית טיפולים שהולכת לעלות לי המון ממון והתבאסתי רצח, כי מאיפה כל זה נופל עלי עכשיו ולמי יש כח לכל הדרמות האלה. הכל בסדר ואני לא עומדת למות, לא יותר מכל בן תמותה אחר בכל אופן, אבל זה בא רע. זה לא שימח אותי.
אז ביקשתי את רשותו למצוץ לו, כי אין דבר שמרים אותי יותר, מלרדת על ארבע מול הזין שלו. הוא הסכים.
בזמן שחיכיתי לו על הברכיים, לבושה בקצת ברזלים וקצת עור שחור, חשבתי לעצמי שהמנגנון אצלי הוא בסך הכל די פשוט, מבלי להכנס לפסיכולוגיזציה מיותרת:
ככל שזה יותר נמוך, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר מלוכלך, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר אגרסיבי, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר מועך ומקמט, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר מצמית, אני יותר שמחה.
ולהיות שמחה זה סבבה, אבל אני אוהבת להיות יותר שמחה.
היה רגע שהוא תפס אותי בשיער בכעס (כי הכעסתי על אמת) ועיקם לי את הראש חזק ממש ושמעתי-הרגשתי כמה 'קנאקים' טובים כאלה בצוואר. הוא סובב אותי כמו פורפרה אחורה קדימה קדימה אחורה, פייספאקינג פוסיפאקינג וואטאברפאקינג, בכלל בלי לדבר רק בלסמן לי סימנים. גם חטפתי די הרבה מכות, חזקות, מהלב, עם כוונה.
אושר גדול חברים, אושר גדול.
במונית בדרך הביתה, כשכל הפרצוף שלי מסריח מבורדל, כי אשכים מזיעים וזרע וברטולין שהייתי צריכה ללקלק לו מהידיים, הרגשתי שאני ממשיכה לטפטף קצת מהכוס ועם מה שלבשתי שבקושי כיסה טפח, ידעתי שאשאיר כתם על המושב. כשיצאתי מהמונית העפתי מבט אחורה, השארתי כתם על מושב.
הגעתי הביתה והחלפתי בחזרה לבגדים של אמא למופת, כזאת שמכינה ומארגנת ומסדרת ואוספת את הילד מבצפר מתוקתקת, אפילו שאין לי באמת בשביל מה להתלבש יפה, כי עבודה מהבית וכל זה.
מה שכן, אני אזכור לשטוף את הפה לפני שאנשק איתו את הילד שלי.
