לפני 3 שנים. 4 בדצמבר 2020 בשעה 6:10
אתמול בערב ישבתי עם הילד על השטיח אצלו בחדר ובנינו בלגו, כשברקע התנגנו שירים עבריים ישנים. על חצי מהשירים הוא שאל בהשתוממות 'מה זה המבטא הזה' ודיברנו על השפה ועל איך היא נשמעת ומתהווה ונושמת כל הזמן, כמו חיה גדולה שמשנה צורה ועל כמה היא גמישה וניתנת למניפולציה והתגעגעתי לעברית למרות שהיא כל הזמן איתי. והיתה לנו שלווה גדולה.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה.
רחל בלובשטיין (רחל המשוררת)
תל-אביב, 13.4.25
