מילדות ועד לפני כמה שנים הייתי שקרנית. אמא שלי היתה קוראת לזה 'בלופרית', אבל האמת היא שפשוט שיקרתי.
שיקרתי כדי להימנע מעימותים, שיקרתי כדי שיאהבו אותי, שיקרתי כדי לא לאכזב, שיקרתי כדי לא להכעיס, שיקרתי כדי להקל.
היה לי ברור שאף אחד לא מסוגל לעמוד באמת שלי, שהיתה כל כך איומה ונוראה וכל כך בלתי נסבלת עבורי, שרק המחשבה על להגיד אותה והתוצאות שיבואו בעקבות זה, העבירו בי צמרמורת. לא יכולתי לדמיין סיטואציה שבה אני אומרת את האמת והעולם ממשיך. מתתי מפחד כי לא הצלחתי לראות שבין 0 ל100 יש מנעד שלם, כך שמבחינתי זה היה או לשקר, או לשרוף ולהישרף.
אבל האמת על האמת שלי, שלמעט כמה מקרים דרמטיים, היא כמעט תמיד היתה פרוזאית, משעממת ובכל מקרה די צפויה. זה די ברור, כי קשה לשרוד את החיים האלה בהצטיינות מתמדת, בריצוי מתמשך, בהסבת 100% גאווה והנאה. אבל לא רציתי להתעמת, לא רציתי לאכזב, לא רציתי להכעיס. רציתי להיות הכי טובה, הכי אהובה, הכי מוצלחת ובכדי לעמוד בכל זה הייתי חייבת לשקר, כל הזמן. לא היתה לי שום אפשרות אחרת. לפעמים השקרים היו שטחיים, מינימום פגיעה בי ובסביבה, כמעט לא מורגשים. לפעמים השקרים עלו מדרגה והיו טיפה יותר מורכבים ומסובכים ומעגל ההשפעה שלהם התרחב והעמיק. היו שקרים שפיצלו לי את הנפש וכמו וולדמורט כל שקר כזה העיף ממנה חתיכה שנקברה איפשהו.
לפני שהתגרשתי שיקרתי לבן הזוג שלי המון ובחלק מהשקרים הללו אני עדיין מחזיקה מולו, מתוך איזה מבוכה עמומה.
יש לי איזו פנטזיה לא ריאלית שאתוודה על הכל כשהוא יהיה על ערש דווי - אבל לא שניה אחת לפני כן - בניסיון נואש לגאול את נפשי המיוסרת, כי המצפון הוא צרצר קטן אך עקשן. הבוקר הייתי צריכה לבקש ממנו עזרה עם הילד. השקרנית הפחדנית שבראש שלי נתנה (כרגיל) את דעתה על כך שהסיבה שבגינה אני זקוקה לעזרה היא לא סיבה מספיק טובה ושצריך למצוא איזה שקר (כמובן) שידרבן אותו להסכים.
אבל לא שיקרתי והוא הסכים.
מאז הגירושין אני לא משקרת יותר לאף אחד ולא משנה מה האמת, אם קלה או חמורה. על מעט הנשמה שנותרה לי אחרי כל הפיצולים אני שומרת מכל משמר ומקווה שכמו הכבד, גם היא יודעת לחדש תאים.
וכמובן שיר מאד יפה בנושא. כמו כן, הנרי רולינס חתיך שזה כואב וזו, חברים, אמת אבסולוטית -
