'תראי', הוא אומר לי, 'זה שאת כלבה רצועה מכורה מכורה מכורה לזין שלי, אני יודע. את לא צריכה להגיד לי את זה כל יום, לכן אנחנו נתרגל משהו חדש'.
'אבל אני לא רוצה לתרגל שום דבר חדש!', אני אומרת לו. הוא מתעלם וממשיך 'כל פעם שאת רוצה להגיד לי את זה תעצרי ובמקום זה, ספרי לי משהו שאני לא יודע. זה יכול להיות עלייך, על צמחים, חיות, סין, משהו מהאשכולות שאת נושאת'.
אני שוקלת מילים ומנסה שוב 'אבל כשאני מספרת לך דברים על צמחים אתה יורד עלי!'. 'נכון', הוא מאשר, 'אבל כך אני יכול להרחיב את אופקיי. יש?' אני מהנהנת 'יש'.'יופי', הוא מרוצה, 'אני ארחיב לך את הכוס ואת את אופקיי'.
בשלב הזה אני כבר צועקת בלב 'חולה חולה חולה מכורה קשות לזין שלךךךך כלבת זרע מלוכלכת בוא תטנף אותי כבררררר תשפיך עלי תשפריץ עלי תטחן לי את החורים!!!!' אבל מה שיוצא לי זה 'לחובזה קוראים ככה כי יש לפרי צורה של ככר לחם ובערבית 'חובז' זה לחם. בעברית קוראים לזה חלמית ובזמן המצור על ירושלים השתמשו בחובזה במקום תרד להכין תבשילים שיהיו מזינים עד כמה שאפשר!!!!!!!!'
בן זונה.
