את חוזרת מאיפשהו והולכת מערבה על כביש רחב וריק יחסית והשמש בזווית כזאת שגורמת לך להרגיש כמו התגלות של ישו בכתובים וכולך אור ונהרה והמשיחיות הזאת גורמת לך לשכוח מהעקיצות שנעקצת על הדשא אבל לא באמת כי את עדיין מגרדת ונזכרת בחיים שהם שלך עכשיו אז את מאטה קצת את הצעדים ובוחרת ללכת בדרך הארוכה הפעם ולא לקצר למרות שאת מאד אוהבת דרכי קיצור (הן מזכירות לך את הילדות תמיד וגם את הספר של נורית זרחי אלף מרכבות) ואת שואלת את עצמך אם אי פעם האמנת שאלה יהיו החיים שלך ושאלה יהיו החברים שלך ושככה ייראה היומיום שלך ואת עונה לעצמך שזה לא קשור במה האמנת אלא במה חשבת ואת שואלת את עצמך אם אי פעם חשבת שככה יראו את החיים שלך וגם לזה אין לך תשובה כי את בכלל לא זוכרת מה חשבת אז ושוב את מתפלאה לגלות שאת כבר אדם מבוגר אבל עדיין לא ממש בוגר וכשאת מסתכלת על ההורים שלך את גם מבינה שכנראה יותר בוגרת מזה כבר לא תהי ואת בסדר עם זה ועם להתאמן בערב מול המראה על בעיטות קראטה שהמצאת ורק לפעמים כשהגוף מתקשח וממאן את רגע נזכרת להזכר שאת כבר אולי משהו קצת אחר ושכן יש פער בין הבשר לרוח ואת תוהה אם ככה מרגיש כל אדם מבוגר או זקן ואת חושבת על הסבתות שלך באהבה גדולה ועל כמה שזה משונה שכל אחד חושב אחרת מהשני שזה משהו ממש מובן מאליו ועדיין כל כך לא מתקבל על הדעת.
לפני שנתיים. 3 בספטמבר 2021 בשעה 14:32
