קיבוץ מתוק שלי, מחותל באדמת העמק הכבדה, מעולף מחום. ברושים מאובקים מפיצים ריח דביק וכבד ושרביטי תירס ירוקים מצביעים מעלה ודוקרים שמיים קשים מסמאים בכחול.
***
לקח לי שלוש שעות להגיע. שלוש שעות להתפשט ממניירות בנות שלושים שנות עזיבה, להשיל חיים אחרים ולהיזכר. בעליה לקיבוץ אני עוצרת ומצלמת. בנחיריים רוטטים אני מריחה את הניחוח המעופש של מרישי עץ ספוגי בירה בדיסקוטק של הקיבוץ. המוזיקה ששמעתי כל הדרך היא המוזיקה לצליליה רקדתי מדי שישי, היא המוזיקה שנחרטה לי בבשר ובנשמה, שמזיזה אותי גם כשאני אילמת וכפותה, מפעילה אותי כמו פקודה סודית. אני מחנה ליד חדר האוכל, הולכת בשבילים דוממים ונטושים, דופקת בדלת ונכנסת לבית האפלולי והקריר של סבתא שלי. אני נושמת עמוק.
***
היא מטנפת על כל הקיבוץ, כאילו מעולם לא עזבה. אבא שלי אומר שבחוץ מרגיש כמו לגור במייבש שיער ותיכף גם אמא שלי תבוא ונלך כולנו לבית הקברות. אני נכנסת רגע לשירותים ומסתכלת אל עצמי במראה הקטנה ובודקת 'סבתא, בת כמה אני נראית? אני נראית צעירה? אני חייבת להיראות יותר צעירה מכולן, אני נראית יותר צעירה מהן? סבתא בת כמה אני נראית?'
***
אנחנו עומדות ביחד שלושתינו ובוכות. שירה היא היתומה הראשונה בכתה ובאמת שאי אפשר לדמיין או לתאר או להסביר מה זה 'בת-כתה'. או מה זה 'בת-כתה יתומה'. זה להתייתם קצת בעצמך. אחר כך, במועדון לחבר, נשתה קצת וגם נצחק, אבל עכשיו אנחנו עומדות ביחד שלושתינו ובוכות.
***
בדרך חזרה לתל אביב הבכי נתקע לי קשה כמו גלעין של אפרסק בגרון. בעשר בלילה על כביש 6 דרום, איפשהו אחרי ניצני עוז, אני רוצה לעצור בצד ולשבת רגע על גבעות העשב הקצור בשיפולי הכביש.
אני לא עושה את זה.
