יש משהו בתנועה הנמהרת של האצבע המורה, הגוללת מבלי לעצור, מבלי להתעכב, הלאה וקדימה בבולמוסיות רפטטיבית, כמעט במנותק מהמוח; אני גולשת במדרון מתדרדר של אבני מילים ושברי דימויים ואז ברגע אחד מכריחה את עצמי להתנגד לסחף, לעצור ולקרוא. איזה מזל.
בְּמַקּוֹרוֹ מַגִּישׁ לִי הַשֶּׁמֶשׁ נוֹצוֹת אוֹר.
נִרְגָּשִׁים מְאוֹד אֲנַחְנוּ נוֹשְׁקִים לְעָרְפּוֹ הַחָפְשִׁי, הַפָּתוּחַ.
אֲנַחְנוּ קְרוֹבִים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ -
דָּמֵנוּ אֶחָד.
עֵינַי כֵּהוֹת מֵעֵינֵי אֲהוּבִי,
מַעְיָן אָפֵל מִשְׁתַּפֵּל מֵהֶן.
הוּא מַנִּיחַ בְּחֵיקִי רְצוּעוֹת אוֹר
וּמִתְבּוֹנֵן בָּאוֹר מִתְנַמֵּר עַל הָעוֹר הֶחָשׂוּף,
עַל הָעוֹר הַסָּמוּךְ לָעֶרְוָה -
וְנִרְגַּע.
בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת אֲנַחְנוּ רוֹדִים אוֹר
וְשׁוֹלְחִים אוֹתוֹ לִלְחֹשׁ אֵצֶל תָּאֵי הַגּוּף הַקָּשִׁים,
אָזְנֵינוּ כְּרוּיוֹת כָּל הָעֵת.
לָכֵן אֲהוּבִי מְדַבֵּר אֵלַי בְּחָלָב וּפַעֲמוֹנִים,
הוּא מְדַבֵּר וְגוּפִי שׁוֹכֵחַ אֶת כְּאֵבוֹ,
שׁוֹכֵחַ וְנִזְכַּר בַּדִּנְדּוּן הֶעָמֹק
הַבָּא בִּגְבוּלוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.
(ליאת מורבצ'יק)
